אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה, של "שלושה זוכים מאושרים יזכו
בטיסה לעכו וחזרה כולל סיור במקורות הביוב של העיר".
למה הם חייבים להיות מאושרים?




פעם מילאתי טופס השתתפות במבצע, אחד מאלו שתמיד נותנים לך
בסופר, שאף אחד לא באמת ממלא אותם. זה לא שהאמנתי שאני אזכה או
שהרגשתי שאיזה כוח שמימי מנחה אותי. סתם עמדתי בתור וזה היה או
זה או להדליק עוד סיגריה, והבטחתי לעצמי שאני מצמצמת את הכמות
לעשר ביום, וכבר עישנתי שלוש עשרה.

אז מילאתי.

זה דווקא היה דיי מעניין, הם שאלו שם את השאלות הרגילות כמובן,
אבל הם שאלו גם על דברים שלא חשבתי שבאמת צריך למלא בטפסים
כאלו.
"האם יש לך נטיות התאבדותיות?", "האם נולדת פג?", והכי מוזר
היה "האם אתה מאושר? (חובה לענות על שאלה זו בכדי להשתתף
בהגרלה)."

זה העביר לי את הזמן.

אחרי שבועיים בערך התקשרה אלי מישהי עם קול קופצני ובלונדיני
והודיעה לי שאני הזוכה המאוד מאושרת של המבצע "קבל טיסה ותן
חיוך". ממש שמחתי, מי לא ישמח לקבל טיסה בחינם לכל יעד שירצה
בתמורה לחיוך.
אז הגעתי למשרדים של ההנהלה, מילאתי את כל  הטפסים הדרושים
וכבר הייתי בטוחה שאני עומדת לצאת משם עם כרטיס טיסה תוך שתי
דקות מקסימום, כשפתאום הם ביקשו ממני להכנס לחדר פינתי כדי
לערוך כמה "בדיקות אחרונות" איזה בדיקות צריך? שאלתי אותם והם
לא ענו לי.

הם הושיבו אותי על כיסא וקירבו אלי מכשיר מוזר כזה, הוא נראה
כאילו הוא מחייך. זה הצחיק אותי אז צחקתי. בדיוק באותו רגע
המכונה קפצה על הפה שלי ותלשה לי את החיוך מהפנים. זה לא היה
כואב. זה היה...

עצוב.

הם אמרו לי שהבדיקות עברו בהצלחה אבל הרגשתי שמשהו ממש לא
בסדר. כבר לא היה לי חשק לכלום. בדרך הביתה ניסיתי להתנגש
בשתיים או שלוש מכוניות,
לא ספרתי ממש.

גם חבר שלי לא הבין מה קרה לי פתאום ואחרי שבוע וחצי בערך הוא
עזב אותי בשביל המזכירה הבלודינית עם החיוך הנצחי הזה. הבן
זונה.

רוב היום ישבתי בבית ואכלתי גלידה. המון המון גלידה, בכל
הטעמים. לא שידעתי מה זה כל דבר כי לא הרגשתי שום טעם על
הלשון.

הרופאים אמרו שזה דיכאון, ככה הם קוראים לכל דבר שהם לא
מבינים, "דיכאון".
הם בכלל לא שמו לב שזו הייתה בעיית נטישה חמורה.


נטישה של החיוך,
מהפנים שלי.