כשהייתי ילדה הייתי נורא שמנה, כי ההורים שלי התעקשו לתת לי
לאכול כל הזמן.
אל תשאלו מה הלך בבית שלנו, כל היום אמא הכינה אוכל. המון
אוכל. עוגות, ועופות, ופירות והכל, והיא הכריחה אותי לאכול
הכל. 'את לא שמנה, את בריאה' היא תמיד אמרה לי אחרי שחזרתי
בוכה מהבית ספר, כי הילדים ירדו עליי. ואני הקשבתי לה, ובפעם
הבאה שהילדים היו צוחקים עליי הייתי אומרת להם שהם סתם מקנאים
בי כי אני בריאה והם לא, למרות שמבפנים לא האמנתי לזה.
ככה עברו השנים, שבכל שנה עליתי עוד איזה עשרים קילו במשקל.
הפכתי, מן הסתם, לילדה שמנה ומדוכאת. שום דבר לא הזיז לי,
קמתי, הלכתי לבית ספר וכשחזרתי התמקמתי בכסא המיוחד שההורים
שלי התקינו לייד המקרר. כיסא שהותקן במיוחד בשבילי, כדי שאני
אוכל לאכול יותר, ולהיות בריאה יותר.
באחד מהלילות של כיתה ט' התעוררתי כי הרגשתי שמשהו דוקר אותי.
קמתי וראיתי את אמא ואבא מנסים לתקוע בי מזלגות. חשבתי שזה
חלום, אז צבטתי את עצמי. כלום לא קרה. אבא תקע את המזלג ממש
חזק בבטן שלי, והוא הצליח להוציא חתיכה. הוא שם אותה בפה, לעס
קצת, ואמר לאמא שזה בשל. אמא הנהנה לעומתו, וגם היא לקחה חתיכה
מהבטן שלי ואכלה אותה.
צעקתי ובכיתי שיפסיקו, כי זה נורא כואב לי, אבל ההורים רק צחקו
ואכלו. אכלו וצחקו.
אחרי שעה הייתי רק עצמות על המיטה. לא, לא, בעצם מה שהיה הגוף
שלי היה עצמות על המיטה. אני הייתי רדומה כזאת, לא כל כך יודעת
מה קורה. אני חושבת שהתעוררתי אחרי איזה חודש, בדיוק שסיימו
לעכל אותי. הרגשתי כאילו אני ברחם או משהו כזה, אז ניסיתי
לדחוף החוצה. שמעתי את הקול של אבא, מעומעם מאיפהשהו בחוץ,
אומר לאמא שהוא צריך לשירותים, ואז הרגשתי שהכל רועד. הדבר הבא
שידעתי היה האור, והאסלה שנפלתי לתוכה. הסתכלתי על הגוף החום
והמוזר שלי, והדבר היחיד שעשיתי זה לסתום את האף, כי הריח היה
בלתי נסבל.
הרגשתי כל טיפה מהשתן שאבא השתין עליי, והרגשתי איך כל העולם
מתהפך כשהוא הוריד את המים. בגוף החדש שלי נסחף קצת בכל מיני
ביובים, עד שבסוף הוא נשפך לתוך בריכת שפכים כזאת, לייד חדרה.

בבריכה ביליתי איזה חודש, החיים שם היו די טובים. כל היום רק
שחיתי ודברתי עם חארות אחרות. התברר לי שמה שקרה לא היה כל כך
יוצא דופן, ושיש מין טראנד כזה חדש של הורים לאכול את הילדים
שלהם. אחרי חודש הגיעו כמה ציפורים, ופתאום התחילו לאכול אותי.
ההרגשה לא היתה נעימה, אבל זה לא היה משהו שלא עברתי בעבר. אכל
אותי איזה שחף מגעיל, שכנראה החליט שגם לאכול חתיכת חרא יבש זה
עדיף על הדגים המזוהמים שאפשר למצוא במדינה שלנו.
נאכלתי בבת אחת הפעם, לא בחתיכות כמו בפעם שעברה, ככה שהמעבר
לעילפון שהגיע בזמן שעכלו אותי בא מהר יותר. בעלפון הזה הייתי
עוד איזה כמה ימים, עד שהתעוררתי מחדש. הרגשתי קטנה יותר
מתמיד. כמו שעשיתי כשהתעוררתי בתוך אבא, דחפתי עד שהשחף חירבן
אותי באמצע טיסה.
והנה אני כאן, צונחת במהירות מחרידה. זהו, עכשיו זה כבר הסוף,
ברגע שאני מגיעה לרצפה אני נמרחת כולי ומתה. כדאי לפחות שהמוות
יהיה ראוי. היי. רגע? זה יכול להיות הוא? כן!! זה אבא שם! הולך
עם החליפה הכחולה שהוא כל כל אוהב, בטח לאיזה פגישה חשובה עם
המנהל של החברה. אני מכוונת את עצמי. חתיכת חרא קטן של ציפור
בדרכה לפגוע... בדיוק... בקרחת... של... אבא... הבן זונה הזה,
שגידל אותי רק כדי שיוכל לאכול אותי... עוד קצת... עוד
קצת....

ספלאט!