תהנו,

שמוליק, חברי הטוב, עבר תקופה לא קלה, בדיוק אישתו עזבה אותו
ובנוסף הוא פוטר מעבודתו.
במשך תקופה הוא נע ונד בין שמיים וארץ, ולא מצא כיוון.
בבוקר יום שישי אחד נפגשנו כבכל יום שישי לארוחת בוקר.
באותו היום שמוליק הציב בפני שאלה שהטרידה אותו,

האם זה נכון לומר שיש אמת אחת והיא הדרך לחיות את החיים?

כשהתחלתי לחשוב על תשובה לשאלה הזאת
הבנתי שהתשובה לא תיהיה כל כך פשוטה כמו שזה נראה.
בתוך עצמי התכנסתי, ואת עצמי שאלתי:
האם אני בחלקי שמחתי?
מבלי לחשוב ישר קפצתי ואמרתי "לא!!!".
בתום דקה שאלתי את עצמי שנית את אותה השאלה, והפעם נעצרתי
לחשוב על התשובה:
פרקתי את עצמי לתתיי נושאים כל נושא הוא חלק קטן ממה שאני,
לדוגמא:
זה מתחיל מהנושאים הבסיסים כמו, בית ומשפחה אוהבת. נושא נוסף
היה, הגשמת חלומות.
שאלתי את עצמי שאלות כמו: האם אני מצליח לקום בבוקר עם חיוך,
והאם טוב לי אם האנשים שסביבי,
שאלות כמו האם טוב לי אם מה שאני מסמל, והאם אני משתלב כמו
שאני חושב שאני צריך להשתלב, וכ'ו.
אחרי חשיבה דיי מעמיקה בנושאים שהצבתי בפני, הגעתי למסקנה,
שעוד לא השלמתי את יעודי אבל אני בדרכי לשם.
הרבה מאד טעיות עשיתי בדרך לכיבוש יעודי, אך הרבה יותר צעדים
נכונים עשיתי.
מה שחשוב הוא שאת כל צעדי, הנכונים והשגויים, עשיתי עם אנשים
טובים, אנשים שהיום הם חלק בילתי נפרד ממי שאני,
איתם חלקתי את הכל השמחה, העצב, תהיות, הטעויות וההצלחות.
בלי האנשים המופלאים שהיו סביבי לא הייתי אני, אם הייתי בכלל.

וזה בדיוק העיניין אנחנו, בני האדם פונקציה מסובכת, ואין דרך
אחת לחיות את החיים,
רק לזרום עם הימים ולהנות מהרגעים הקטנים שבאים והולכים, ועם
החיים שמספקים לנו הרפתקאות בלי סוף,
ואנחנו, צריכים לקפוץ על כל הרפתקאה שניתנת לנו ההזדמנות להיות
חלק ממנה.
אני מאמין כי הכי חשוב זה לדעת לא לחיות ליד החיים, אלא להיות
אחד עם החיים,
לדעת שגם אם נשמע אלף סיפורים על השלווה של סיני, לעולם לא נדע
מהיא שלווה אמיתית עד שנגיע לשם.
שגם אם נראה את כל זירות הפיגועים בתמונות, לעולם לא נדע את
ריח הגויות החרוכות.
שגם עם נשמע על אלף אנשים שאיבדו את יקיריהם, לעולם לא נדע מה
זה לאבד אדם קרוב,עד שנעבד קרוב.

וגם אם נשמע מליון סיפורים על אנשים שחיים את החיים ולא ליד,

זה לא הופך אותנו לאנשים שחיים את החיים.