[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גלאוריאן קריאשנז
/
שיכור ושקרן

פאלמה דה מיורקה, ספטמבר 2003

יש אנשים שרואים אנשים, ויש אנשים שרואים טבע. מה רואה כל אחד
מהאנשים הנקרים בדרכי? האם הם יודעים שאני ישראלי? אם כן, מה
הם חושבים עליי? אולי רק אחרי שאפצח את פי ואומר "שלום", יידעו
שאני ישראלי? ומה יחשבו אז? בדבר אחד אני בטוח, לכולנו בראש
תמיד יש את אותם דברים קטנים שמציקים לנו, ואז כשפתאום מופיע
משהו גדול- אנחנו מבינים עד כמה שהיינו טיפשים לתת לדברים
קטנים כל כך להציק לנו, להפריע למחשבותינו ולהוציאנו משלוותנו.
אבל, כדרכו של עולם, כשהסערה חולפת אנחנו שוב נותנים לאותם
הדברים הקטנים להטריד את מנוחתנו. אני לא מדבר על העגיל החדש
בגבה ולא על הרסטות המעטרות את ראשי חודשים מספר וגם לא על זה
שלא התקלחתי מספר ימים. מה אנשים חושבים עליי? על איך שאני
נראה? ת'אמת, לא מעניין אותי בכלל!
כאן, על הסיפון ביאכטה, למדתי לשבת ולהירגע באמת, לתת למחשבות
לצוף. כששום דבר לא קורה בפנים, אז שום דבר לא באמת קורה בחוץ,
גם כשהים סוער. לפעמים, כשאין רוח ושמש, אני יושב לי סתם כך
בחוסר מעש, במעין שגרה ארוכה. ואז, ברגעים הללו, אני מבין שאני
נמנה על אלו שבוחרים לראות קודם כל את הנוף שמסביב ורק אחר כך-
את האנשים. זה לא בגלל שאני לא אוהב אנשים, זה בגלל שאני אוהב
טבע. אולי כי אני חושב שהחיים ללא נופים אינם חיים כלל, ואולי
זו רק מין תקופה כזו שבה אני רואה את מה שאני בוחר לראות, את
מה שבאמת מעניין אותי- הרפתקאות, ים, שמיים, חופים לבנים.

כבר התרגלתי להיות רחוק מהבית, לשוט בים הפתוח, להיות לבד אבל
לא בודד. דמויות משנה חולפות על בימת תיאטרון חיי, ואני המלך.
הרוח החליטה לבוא לבקר אותי, ללטף את פניי. אותה הרוח שהשיטה
לה ספינות רבות למקומות שונים, שהביאה איתה את ריח המדבר, את
ריח המלחמה, את ריחות הבשמים והתבלינים... שהביאה בכנפיה את
זיעתם ואת חלומותיהם של אנשים שיצאו ביום מן הימים לחפש אחר
הלא נודע, אחר הזהב, אחר ההרפתקאות ואחר... העתיד. אותה הרוח
אף נשאה אותי לכאן. לא, איני מחפש את עתידי, איני מחפש לרצות
את האלים, אני מגיע לאן שמגיע ורואה נופים... מתקרב אל החוף
ורואה את הנוף הנראה מרחוק מקרוב, כתמונה המקבלת חזות וצורה
כשמתקרבים אליה לכדי מרחק שמיעה... עיסוקי שואב אותי, אני מותח
ומכוון את המפרש הקדמי ומוריד את המפרש המרכזי. עם שמיעת גלי
הים הנשטפים אל החוף ונשברים, נראים חלקי הנוף במלוא אישיותם -
הסלעים החשופים מוארים באורה השוטף והמענג של השמש, הדגלים על
החוף מתנופפים ברוח, מסמלים, אם בסמל ואם בצבע, את הגעתי למקום
החדש, לטריטוריה של השבט האחר. קמטי הזמן על החול הלבן נראים
כמו צלקות על פני החוף... ארמון בחול, כפות רגליים של ריצת
בוקר, עקבות של ג'יפ שעבר במקום. אני נרגש, משתוקק שאף כפות
רגליי ילטפו את החול הלבן...
אני מבחין ביאכטה לבנה בשם "פריני" עוגנת במפרץ. האם זה הוא,
תהינו, כאן במפרץ הדייג המבודד, הרחק מחופי יוון, שם פגשנו
אותו לאחרונה? לא האמנו לראות כאן את היאכטה שלו. נזכרתי
בכמויות האלכוהול שבהם מילא את גופו בפעם האחרונה שישבנו יחדיו
על סיפונה של "פריני". הרבה אנשים שותים יותר מדיי, לרוב כאלו
שמפליגים לבדם, הו, אז הופך האלכוהול להיות להם לאוהב ולאויב.
מעבירים איתו את זמנם, נושקים פה אל פה ושוכחים... התאהבתי
בפניו מהפעם הראשונה שהתבוננתי בהם, הם הזכירו לי חבר יקר
שמעולם לא היה לי, כזה שחי את החיים שלא חייתי, כזה שחי את
החיים שהייתי רוצה לחיות, חיי חופש ואושר אמיתיים... הוא נוהג
להעביר את הקיץ ביוון מדי שנה, מלמד גלישת רוח במלון "רויאל"
משהו. אני זוכר את הפעם הראשונה שבה נפגשנו, זה היה יום אחרי
שאחד מחבריו גורש לגרמניה בשל שתייה ושימוש לא חוקי בסמים.

אני מצמיד את ידיי לצידי שפתיי וקורא בקול, צועק בשמו שוב
ושוב, אך אין מענה. תוך כדי התקרבות ליאכטה הלבנה רגש של שימחה
עולה ומציף אותי. כן, זו אכן "פריני". אבל אותו אני לא מצליח
לראות. על הסיפון השומם עומד התורן לבדו, ואין כל סימן לאדם.
הורדנו למים את סירת הגומי והתחלנו מתקדמים לעבר "פריני".
אחזתי בסולם מאחור וקראתי שוב בשמו. הורדתי את הסולם ואפשרתי
לחבריי לעלות ליאכטה. שוב קראתי בשמו. שוב נשארתי ללא מענה.
הייתי הראשון לרדת לירכתי היאכטה, ושם הוא היה, יושב על הספה,
ראשו מונח על שולחן האוכל וקיא ממלא את המקום כולו... נראה כי
בילה כאן שעות מרובות, שותה ומקיא, שותה ומקיא... פתחתי את
הצוהר העליון בניסיון נואל להקל על הנשימה, אחר כך פנינו אליו
וניסינו ליצור איתו קשר, אך הוא לא הצליח לפקוח לרווחה את
עיניו הדומעות. אני בטוח שהוא לא הבין מה מתרחש סביבו ובטח
שאינו מתרגש לקראתי כמו שאני התרגשתי לקראתו. פניתי אליו
והצעתי לו לקום, לצאת איתנו החוצה לאוויר הנקי, אך מאחר ולא
היה עם מי לדבר, נשאנו אותו חבריי ואני והובלנו אותו החוצה
יחדיו.

נזכרתי כי ביוון דאג ידידי לשמור על קשר טלפוני רצוף עם אימו
בגרמניה, ולכן ביקשתי ממנו את מספר הטלפון שלה, ללא הועיל...
הסתובבתי ביאכטה, בניסיון לתור אחר מספר הטלפון, ובחיפוש עם
עיניי בלבד הבחנתי בכרטיס הביקור של חנות הפרחים של אמו, שהיה
מונח גלוי על שולחן הניווט. השארתי אותו עם חבריי על סיפון
היאכטה שלנו וירדתי לחוף לחפש טלפון כדי להתקשר לאימו ולהודיע
לה על מצבו. למזלי היא הייתה בחנות וכבר מהמילה הראשונה שלי
היא הבינה על מה מדובר. היא סיפרה לי כי רק לפני חודש הוא עוד
היה בגרמניה, עם אותה בעיית שתייה, והתחננה בפני שאחזיר אותו
הביתה. הבטחתי לה שאעשה כל שביכולתי על מנת לעזור לו.

חזרתי ליאכטה שלו. למרבה הפלא, הצלחתי למצוא שם מספיק כסף
לכרטיס טיסה לגרמניה. השארנו את היאכטה במפרץ, לאחר שמצאנו
דייג מקומי שהסכים לשמור עליה בשבילו תמורת שימוש עצמי. אך
בזאת לא הסתיים הסיפור. אני זוכר איך השוטרים שהגיעו האשימו
אותו שלא רק בויסקי מדובר, אלא גם בסמים, אני זוכר איך הם הפכו
את היאכטה בניסיון לאתר סמים, מחטים, או כל דבר אחר שיוכל
להפליל אותו ולהכניסו לכלא. אותו מפקד משטרה לא הפסיק להתלונן
שיש להם מספיק בעיות משלהם ושהם לא זקוקים לזרים נוספים שיבואו
ויעשו להם בעיות נוספות. תמיד זה ככה עם שוטרים, הם יודעים
להוציא עלייך את כל כעסיהם מהעבודה ומהבית. אני, בחיים לא
עשיתי בעיות בשום מדינה, אולי חוץ מהפעם ההיא שחציתי את הגבול
בין ברזיל ובוליביה, באזור הפנטאנאל, מתחבא במונית כי לא הייתה
לי ויזה, ואולי גם בפעם ההיא שבה לא שילמתי לזונה הסנגלית ולא
לנהג המונית שהביא אותי לכפר שלה, דבר שהוביל למרדף קצרצר של
השוטרים המקומיים אחריי לאורך כל החוף עד לרציף העץ, אז כבר
הייתי בסירת הגומי שלי... מלבד הפעמיים הללו, מעולם לא עברתי
על החוק בשום מדינה. ומה פתאום הוא נטפל לכל הזרים ובאיזה זכות
הוא צועק עלינו, השוטר המנוול הזה, פתאום כל תייר שיש איתו
בעיה קטנה הוא עבריין?

אני זוכר, לפני שנפרדנו ביוון בפעם ההיא, סיפר לי חברי הגרמני
שסבא שלו, עליו השלום, אמר לו פעם, בילדותו, כשכולם רוצים
עצמאות, לא לעבוד בשביל אף אחד ולא לחיות בשביל להוכיח למישהו
שאתה מספיק טוב בשביל לחיות. כמה שהוא צדק. אף אחד לא מספיק
שווה שנצטדק בשבילו. למדתי מחברי כי יש מילה בגרמנית - Mitsein
- האומרת שאנחנו נולדים לתוך שקר שאנחנו מנסים כל הזמן לתקן.
אם זה נכון, אז אני כבר מזמן הפסקתי לנסות לתקן את השקר שלי...
ממילא אף אחד לא מצליח לחשוף את עצמו באופן אותנטי ומהותי,
כולנו מסתתרים מעצמנו ומאחרים באמצעות השקרים ואלו חוזרים
אלינו כבומרנג. הבנתי כי השקר נחוץ לי כבסיס למחשבה על האמת,
בדיוק כמו שנחוץ לנו להיות חולים על מנת שנוכל להיות בריאים.
ומה בכלל יודע העדר האנושי על טבעו של האמת?
אינני מצליח להיזכר בשמו של אותו חבר גרמני, שחילץ אותי מהגעה
וודאית אל מאחורי הסורגים ועזר לי לחזור הביתה בשלום. הייתי
שתוי, אך את פניו לא אשכח לעולם, גם לא את דברי השוטר העצבני:
"הישראלים האלה, בכל מקום אתם עושים בעיות!" נזכרתי כשפתחתי את
דלת חנות הפרחים של אימא...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הלוואי והייתה
עבודה שבה הייתה
יכול לקום בבוקר
ולראות שכבר
כמעט 2000 שנים
הבוס שלך צלוב

שתוכל ללבוש
בגדים לבנים בלי
שיחשבו שאתה
הומו

והכי חשוב.
שאפילו שיש לך
פרקינסון אתה
יכול להמשיך
לעבוד


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/04 9:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלאוריאן קריאשנז

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה