[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








סיניי-סאלום, סנגל נובמבר 1999
-זאבים, זאבים-

יום שני שלנו בכפר, החלטנו תום ואני להתחרות, הוא בסירת העץ
ואני בסירת הגומי. אני מניח שהייתי משיג אותו אלמלא הכלב דון
לא היה מחליט לנתק את מחזיק המפתחות מהסוויץ', מה שגרם לכיבוי
המנוע אוטומטית. דולפיני הנהרות המשיכו לשחות בנהר ונראו שוב
כמה עשרות מטרים מלפנים, עולים מעל לפני המים ושוב נעלמים.
צבעם היה חום ורדרד בשונה מהדולפינים שראינו בים. כך המשכנו
כשעה תמימה שטים בינות לעצי המנגרובים, נהנים מחברתם של זוג
הדולפינים, מהשקט ומהפסטורליות שמסביב. המשכנו פנימה אל תוך
ערוץ צר. קל ללכת כאן לאיבוד בין עצי המנגרובים, שהקיפו אותנו
מכל עבר, מסביב עופות מים רבים ושרון אפילו ראתה נחש מים שוחה
לצד סירת הגומי. כמה שאותו הבוקר היה נפלא. לפני שנפרדתי מתום,
הוא ביקש להודיע לי כי הזקנה, פותרת החלומות, ביקשה ממנו
להודיע לי כי היא שלחה ברכה שתגן עליי. הודיתי לו. התחבקנו
ונפרדנו לשלום.

בשעות אחר-הצהריים המשכנו משם, במעלה הנהר נעצרנו לעגון ליד
מזח עץ קטן המוביל לבקתת עץ שלא נראתה אופיינית למקום. לצד
המזח עגנה יאכטה נוספת בשם 'טוויטי'. על המזח חיכתה לנו כלבה
חמודה מכשכשת בזנבה. היה כל כך ברור שהיא מחכה לדון שירד כבר
מהיאכטה, עוד רגע והיא הייתה קופצת למים מרוב התרגשות. אבטחנו
את עצמנו למזח וירדנו מהיאכטה. המזח הוביל אותנו לשער עץ קטן
ולתוך גינה, שבוראה מהצומח הטבעי, ושתי שורות עצי פרי ליוו
אותנו עד לפתח צריף העץ וכמובן שני כלבים עליזים שלא פסקו
מלקפוץ האחד על השני, דון והחברה החדשה שלו. הדלת הייתה פתוחה.
צעקתי לכיוון פנים צריף העץ, אבל לא נשמע כל מענה. צעקתי שוב,
ושוב בלא מענה. זה נראה די מוזר, שהגענו לשום מקום ואין מענה
מצריף העץ. חזרנו לכיוון היאכטה להודיע לדוד יורגו כי אין מענה
מצריף העץ, אז תוך כדי חילופי דברים, תוהים מה ולמה, סירת מנוע
החלה נשמעת מגיעה לכיווננו ואז הופיעה מאחורי אחד הפלגים של
הנהר. הייתה זו סירת מנוע צבעונית, מעוטרת בצבעי אדום ותכלת
ועליה ארבעה אנשים. מלפנים היו שתי בנות, בנות גילי פחות או
יותר, ומאחור ישבו שני גברים כבני חמישים, האחד משופם והשני,
שאחז במוט ההגה, היה בעל זקן ארוך אשר עיטר את פניו והעניק לו
מראה של אדם חביב. שרון נופפה לשלום, ואני התכוננתי לעזור להם
לעגון. הם זרקו את החבל לעברי וקשרתי אותם למזח. מתברר כי לא
במקרה הגענו לשם, איזו התרגשות הייתה כשז'אן פול ראה את דוד
יורגו.

"ידידי, כמה אני שמח לראותך" אמר ז'אן פול, ודוד יורגו פותח את
ידיו כמחבק אותו מרחוק וצועק לעברו חזרה. "אושה, תראי מי הגיע
לבקר אותנו" אמר ז'אן פול כשדון ואושה עומדים זה לצד זו על קצה
המזח מנפנפים בזנבותיהם ולא פוסקים משירתם הנבחנית. עודנו
עומדים על המזח סיפר לנו דוד יורגו כי הוא לא היה בטוח שז'אן
פול עדיין חי כאן ולכן לא סיפר לנו עליו... במהלך אותם חילופי
דברים מרגשים, מחליפים חוויות, נשמעו יללות חזקות של זאבי
ערבות, כאילו והם היו ממש מאחורי הגדר. נבהלנו כל כך. ז'אן פול
פתר את העניין באחת, "הסירו דאגה מליבכם, ידידיי, הם די רחוקים
מאיתנו- הזאבים." הוזמנו פנימה לביתו של ז'אן פול לארוחת ערב.
ז'אן פול היה יהודי ממוצא צרפתי והיה חבר ילדות של דוד יורגו
ברוסיה, שם הם הכירו בשעורי צרפתית והפכו להיות לחברים הכי
טובים עד שדוד יורגו נפרד מאשתו הראשונה והחליט לעלות לארץ.

ז'אן פול וג'ירארד היו טיפוסים חייכנים ועליזים. שתי הבנות,
אליזבת וג'יזל, היו בנותיו של ז'אן פול שהיה גרוש ובנותיו בילו
את החופש הגדול בחברתו כשאת שאר ימות השנה הן למעשה מבלות
בחברת אימן בצרפת. ארוחת הערב הייתה ממש טעימה, אוכל חם,
בתיבול קצת שונה מזה שאנו רגילים אליו, שרון ממש אהבה תבלין
מקומי מסוים וז'אן פול הבטיח לנו שמחר הוא ייקח אותנו לסיבוב
בין הכפרים מסביב בסירת הפירוג1 הממונעת שלו. כך נוכל להכיר גם
את הכפרים שאינם יושבים על גדות אפיק הנהר המרכזי, אלו שאיננו
יכולים להגיע אליהם עם 'הלנה' מפאת גודלה והקיל הארוך, (אילו
היה לנו קיל מתקפל, היינו יכולים להיכנס איתה דרך אפיקי נהרות
צרים ורדודים יותר מאלו אליהם הגענו עד כה).
למחרת התכוונו לצאת לסיבוב בנהר. דוד יורגו היה חסר מנוחה בקשר
לעובדה שנשאיר את הלנה לבד בלי כל השגחה, למרות שאפשר כמובן
לנעול אותה ולמרות הפצרותיו של ז'אן פול שאין כל סיבה לדאגה,
ושכן, כל הדייגים באזור הם אנשים פשוטים ולא היו מעזים לגנוב
או לגעת ברכוש שאינו שלהם.

"אני אשאר כאן, אסתובב קצת באזור עם דון ואתם תלכו לכם",
אמרתי, חושב לעצמי שלא יזיק לי קצת זמן עם עצמי, למרות שכיף לי
עם דוד יורגו ועם שרון. דוד יורגו הבין לכוונתי ולכן לא התנגד
לעצתי הנדיבה להישאר. "רק בתנאי שלא תתרחק יתר על המידה,
הבנת?" אישר דוד יורגו. סירת העץ הצבעונית, עטופה בצבעי אדום
ותכלת, עזבה את המזח. דון ואני יצאנו מהשביל שמאחורי צריף העץ
והתקדמנו משם בדרך מישורית מדהימה, שהתחברה אחרי מספר
קילומטרים לאפיק נחל מוקף צמחיה מכל עבר. דון רץ לפני, עסוק
בענייניו, מריח ומרים רגל ושוב מריח ומרים רגל. איך הוא לא
מתעייף?! המשכנו עם אפיק הנחל, שיערתי שדרך זו מוכרת לז'אן פול
וכן שמכאן הדרך היחידה הייתה להמשיך לצד הנהר בין השיחים
והעצים המקיפים סביב. דון התבונן בי ואז ראה אותי בוחר בשביל
ושוב רץ משיג אותי עד לפנייה הבאה. לא חשבתי שתהיה לי בעיה
לחזור מכאן חזרה לכיוון צריף העץ, הרי דון איתי והרגשתי שאני
חייב להמשיך, שלא הגעתי עד לכאן את כל הדרך המישורית הזו בשיא
החום ועכשיו אחזור מבלי שאיהנה מהנוף היערי הזה, חלוקי הנחל
קטנים, פרחים ורודים על העצים, ציפורים, עלים צפים על פני הזרם
החלש של המים וכמובן מנביחותיו של דון... "מה אתה מאושר כל
כך?" שאלתי את דון מלטף את ראשו כשבא לרגע לקבל ליטוף ולומר לי
כמה שהוא נהנה.

המשכנו בדרך, לא פעם מצאתי את עצמי מתכופף בסבך מתחת לעץ החוסם
את הדרך, צועק לעברו של דון "חכה רגע!". כלב מסכן?! אני לא
חושב ככה, אני בטוח שהוא מאד נהנה על היאכטה, בדיוק כפי שאני
נהנה אם לא יותר, שכן אין לו דאגות כפי שלי יש. לאן עכשיו,
ימינה או שמאלה? "חכה, דון!" צעקתי לעברו, שלא נלך לאיבוד.
הנחל התפצל מספר פעמים אך שיערתי כי אם כל פעם נבחר באפיק
הימני, נוכל כך למצוא את דרכנו חזרה מבלי להתבלבל. כמו כן, כל
היום היה לפנינו ולא הייתה סיבה לדאגה, מה גם ששיערתי כי דון
ידע את הדרך חזרה על פי חוש הריח המפותח שלו. כך המשכנו
והמשכנו אך לא הגענו לבריכה כפי שקיוויתי. אותו נוף לא משתנה
של עלים וקרני שמש החודרות לא חודרות מבעד לעלים. התכופפתי
לשתות ממי הנחל, דון נהג כמותי. איזו הרגשה נפלאה, שטפתי את
פניי. חשבתי לעצמי, שלפחות כאן לא כל כך חם כמו באזור המישורי,
לדעתי אפשר לטייל כאן במשך ימים בלי כל דאגה. אם לא היו כאן
זאבים, כמובן, עברה המחשבה בראשי, שהחלה מדאיגה אותי מעט. אך
ידעתי, כי כל עוד דון לצדי אני בטוח. או שמא הייתה זו הרגשה
בלבד. במישור האדמה סופגת את כל חומה של השמש והטיול אינו נעים
כפי שכאן. הבנתי כי אני לא אראה היום את הבריכה שז'אן פול דיבר
עליה אתמול בערב, שכן כבר עברנו כברת דרך ואני לא בטוח כלל
שהלכנו בדרך הנכונה.

התחלתי לחזור בדרך בה באנו. מחשבות רבות חלפו בראשי, מה היה
קורה לי לו הלכתי כאן לאיבוד? איך הייתי מתמצא? האם הכיוון היה
מזרח כשיצאתי את צריף העץ? היכן הייתה השמש ביחס אליי? אבל
היכן היא עכשיו ביחס אליי? האם אני הולך בדרך הנכונה? האם אני
הולך לכיוון צריף העץ? לאן עכשיו בעיקול הזה? האם קודם לקחתי
כאן ימינה או שפספסתי את האפיק הזה? למה דון רץ כל הזמן קדימה?
האם השביל הזה ייקח אותנו לצריף עץ הזה? התחלתי לפחד. הרגשתי
כי הלכתי לאיבוד, ומה שהכי הדאיג אותי פתאום זה להקת הזאבים
ששמענו אותם כל הלילה. איפה אני? למה רק אני מסוגל לצאת לבד
לשיגיונות מעין אלו, חיפשתי רמזים בסביבה, הרי אין כאן מקום
גבוה לטפס ולתצפת ממנו, גם הסימנים אותם השארתי מאחור בשבילים
בהם פסענו נעלמו כלא היו. כל רגע ואני מתמוטט, נעשיתי עייף
ונהיה לי קר פתאום. הערב ירד וכמעט והחשיך לגמרי. אילו היינו
בים התיכון, מול חופי ישראל, הייתי יכול רק לפי כיוון הרוח
לדעת את מקומי במדויק, גם אם לא הייתה נראית יבשה במשך שעות,
כי את חופי ישראל אני מכיר כמו את כפות ידיי ואילו כאן...
יללות זאבים החלו קוטעות את מחשבותיי, מסמרות את שערות גופי.
מה אעשה, "בוא!" צעקתי לדון, והתחלנו רצים כמטורפים בין
השיחים, לא שמים כלל לב לדרך בה אנו רצים. היללות התגברו
והתגברו ונדמה היה וכל רגע הזאבים תופסים אותנו. ואז שמעתי
מאחור את נביחותיו של דון. 'אוי לא' חשבתי לעצמי, הם תפסו את
דון, עצרתי לרגע, נאחז בשתי ידיי בגזע עץ, מתנשם כמטורף, ומה
רואות עיניי את דון נאבק במי עם לא בחברתו אושה. כמה שמחתי
באותו הרגע. אני חייב להודות שפחדתי. דמעות של שימחה ושל אושר
כיסו את פניי, נפלתי על ברכיי מלטף את דון ואושה ונהנה מליקוקי
חיבה של הזוג המאוהב. אז אושה הרימה את ראשה השמיימה ופתחה
ביללות של אושר. מאוחר יותר כשכבר הגענו לצריף העץ, הבנתי כי
אושה היא כנראה הכלאה של כלב עם זאב והיא זו שהפחידה אותי כל
כך. דרך הסבך המיוער ליוותה אותנו אושה חזרה לעבר השביל בו
נכנסו למעבה היער, ומשם לצריף העץ. הבנתי כי אושה ידעה איכשהו
שיצאנו ליער ויצאה על דעת עצמה לחפש אותנו, כנראה הריחה כי
אנחנו בסכנה וחשה להצילנו. בערב הרגשתי את היבלות ברגליים, את
הכאבים בגוף, את העייפות שנפלה עליי מאותו יום רווי פחד ומתח.
נשכבתי על הספה ביאכטה חושב לעצמי, איזה מזל, או שבעצם לא היה
זה כלל מזל. לרגע היה לי קשה להודות שאבדתי. פחדתי מהמחשבה הזו
ואולי פחדתי להודות שמא דוד יורגו ושרון ידאגו... "העיקר
שחזרת", אמר דוד יורגו, מביט בי במבט מודאג אך סלחני, כאילו
ועשיתי מעשה שטות. ג'רארד אמר לי שהוא מעולם לא נכנס לתוך
היער, להקת הזאבים שמשוטטת באזור, חטפה לא פעם ילדים מהכפרים
שבאזור. "אז על איזה בריכה דיברת אתמול?" שאלתי בתימהון. "על
מה אתה מדבר? בכלל לא היית נוכח בשיחה אתמול, שכבת מול האח
ונרדמת בזמן ששיחקנו קלפים, דוד יורגו אמר כי היית עייף מהדרך
הנה"...
ואולי היה זה חלום. כמה מוזר, הייתי מוכן להישבע כי כל אותה
שיחה של אתמול בערב אכן התקיימה. אבל נראה היה כי אני היחיד
ששמע את ז'אן פול מספר על הבריכה ביער, כך שייתכן אכן שחלמתי.
       

1. סירת פירוג- סירת עץ אפריקאית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"מי אמר מוסיקה
גרועה ולא
קיבל?"






אילנה מפרסמת את
MTV


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/10/04 16:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גלאוריאן קריאשנז

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה