אני מוסרת את חיי
בבית הדפוס, ותוהה
מתי תחזור אליי
אם בכלל
והאם לוחות השנה
באים להזכיר לי כל יום
שעובר, ואתה לא
איתי
אהובי, שכר המינימום
אינו הולם אותי
ובאר שבע שלך,
היא קשה מנשוא.
אני מדפדפת במה שפעם
היה של שנינו
ותוהה
אם גם לאמא שלך
אתה ככה מתנהג
בכוונה
אני מוסרת את חיי
לאהבה לא ממומשת
משתדלת לקבל
אותך בין העטיפות, וסופי השבוע.
מקווה
שתחזור ואני לא אהיה
שקועה בין החגים
לשבתות, ל-3 ארוחות ביום
אתמול לא היו לנו
צרות, בצרורות
עכשיו הלב שלי ארוז
בתיק הענק שלך,
עם החיוך שהשארת
מאחור
וזה מפחיד אותי כלכך
באור יום, להסתכל
ולשקוע במה שפעם
היה של שנינו
ועכשיו הוא רכוש
צבא הגנה לישראל. |
