כשעולה השמש אל הגבול של הגדרות,
ניתן לראות מסגרת -
ובה ציפור עם כנפיים נדירות.

הם קבעו לה מחיר לחופש,
גזלו את שאיפת-האוויר האחרונה.
בנו קירות, הפרידו אור וחושך,
בלחיצת-ידם העליונה.

היא בתנוחה נאה ומהודרת,
מפנה עיניה לעתיד.
חסרת-קול, חסרת-מולדת,
נועדה לנדוד תמיד.

את מטרתה הם לעולם לא ייקחו לה,
הכנותיה מרובות,
אך את כנפיה הם כלאו לה
בינות לארבעה קירות.

גם כשמחשיך ניתן לראות מסגרת,
ציפור צחורה במעוף מעט מחריד;
כנפיה מוחזקות כאילו קרח,
כלו נדמו מרחקים.

כבר אין שום מטרה,
אך היא קיימת,
אינה יודעת מה גרם לכליאתה,
ואם יום אחד יפשיר אולי הקרח,
אם היא תוכל לעוף מראשיתה?

היא זוכרת, פעם, היא כמעט עפה,
כמעט הפציע אור בין הגבולות,
אך זה היה מזמן וזה חלף כבר,
ירו בה אז 3 יריות.

היא אהבה את השיר שבו היא עפה,
עם עלה של זית במקורה,
אך אותו השיר זויף כבר
בהדי המלחמה.

עכשיו אינה מרגישה עוד את הפצע,
יש ה ר ב ה מידי פצעים.
אילו רק יכלה למות לפתע,
אבל בני-האדם לה לא נותנים.