כמו בעל קיוסק לטורטית טעמי ומיץ גזר, היוצא בשפמו הגזוז,
חלוקו המוכתם, ידיו הדביקות, מקיטון חנותו הצר לשלהי אחר
צוהריים קיצי ודביק ברחוב בן יהודה, תר אחרי לקוח מזדמן שרוצה
לשתות מיץ גזר, דווקא שם ודווקא ברגע ההוא, וכולו דרוך ציפייה
לקראת הלקוח הנכבד ההוא האחד, ככה גם אני מצפה  וחוזר ומצפה
לדובדבן שבקצה הדרך.

גם אז גם עכשיו כמעט ערב, ואני מאמץ את מנוע הרנו על כביש מספר
אחת מזרחה, עורך תחרות חסרת סיכוי עם מטוס בואינג של חברת
לופטהאנזה המנמיך מעל חיריה פסוק גלגלים ידיו פרוסות לחבוק את
המסלול.
זוגות זוגות נדלקים פנסי הרכבים היורדים מערבה בסביבות מחלף
לטרון, ורק שתום עין אחד מקורי משאר המכוניות בעינו היחידה,
מצפצף ומגביה אור לעבר המכונית שלפניו עד שהוא מזהה, מעט מאוחר
מידי כנראה, שזו מכונית משטרה.

כביש האספלט המתקצר לו בין הגלגלים, מציין את התקדמותי בדרך
שאני כה כמה לסיים, כאילו סופה של דרך זו טובה ממנה.
למען הממהרים בדרך טרח מישהו והעמיד שלט מרחק כל 100 מטר, עוד
270 שלטים והנה הגענו.
ליד צומת שער הגיא, פסי גומי שחורים קוטעים את גדר ההפרדה,
מקום אפשרי אך אסור  להסתובב, עוד לא מאוחר להתחרט. בתמונה
מהסרט שאהבנו נוהג גבר חמור סבר במכונית, נוסעת דמומה לצידו,
דרך הררית מתפלת ושלג בחוץ.
הכניסה לעיר פקוקה כרגיל, כלי קודש מסביב, הכל צלול כיין
ובליבה חומה.   הצלחתי לא לטעות בדרך לרחביה גבול טלבייה, ואז
עוד לא היו בעיות חניה.  

הנה הגענו. זה יכול היה להיות ערב טלוויזיה שקט סתמי וטוב .
היא שמחה שבאתי, שוב השותפה לא נמצאת ,שוב יש סתימה בכיור ושוב
טרחה הקטנה והכינה תבשיל אורז הודי מאודה וירקות מבושלים,
שריחו מבטיח ובאחריתו רק לפעמים מקיים.
אני ממלמל משהו על המקום הנכון של טמפונים משומשים ושמח שלא
סגרתי חזק מידי את ההברגה של הצנרת שמתחת לסתימה הכמעט תמידית.
בינתיים מתברר שהקטנה מתכננת ערב רומנטי ומדליקה נרות קטורת
מזרחית בסלון.
לכמה רגעים  ארוכים הכל יפה כל כך ואז מתלהט ויכוח ישן ולרגע
נדמה ששוב יתקלקל  הכל. בסרט שאהבנו אווירה רומנטית שקט בכבישי
האלפים הצרים, במכונית החמימה מוסיקה שקטה של שטראוס ודבר לא
נאמר.
ההתפייסות כללה איזה שהוא סרט וידיאו שהוכן מראש, ולמיטה כי
בבוקר אני צריך לרדת את כל הדרך מירושלים לתל אביב.

טיפה לפני, תשוקתי בוערת, הטלפון מצלצל.
היא, בכלל לא מהססת,  קמה מייד  לענות וחוזרת בפנים מרצינות
בגלל איזו חוסר הבנה שטותית באוניברסיטה שלא תוקנה במועדה,
ומבחינתה הכל נגמר.
היא זורקת בחפזה סמרטוטון  ממורט על שדיה השחומים, פטמותיה
מבריקות עוד מלשוני, ויושבת כולה דרוכה על שולחן הכתיבה,
משרבטת שורות שורות בכתב תינוקי עגול ברור וצפוף מאוד על נייר
משובץ. לא עונה לי, לא מתייחסת, שכחה איפה היינו ומה עשינו
כולה עט ונייר ומלים.
אני קצת מקלל קצת מחכה ובסוף נרדם. בחלומי בסרט שאהבנו הגיבור
נוהג בסופת שלג, ריב טרמינלי כמעט ללא מלים עם אהובתו שלצידו,
לילה מושלג, הדרך הררית ומתפלת,  ובתנועה עדינה, כמעט  אגבית,
הוא מפסיק את פעולת המגבים.

אני קם לפניה כועס על הלילה.  שנת  התינוקת מתוקה וקצובה,
עפעפיה סגורים בנחישות, אגרופיה  קפוצים קווצת שיער נופלת
אלכסונית על מצח.
כוס קפה על קצות האצבעות - דירת בנות היא ואני הרי רק אורח
והתגנבות חזרה לחדר.
בלי נקיפות מצפון אני לוקח את הנייר המשובץ חושב  ששום דבר לא
שווה את כל ההשפלות האלו, בטח לא הזבל התינוקי שמרוח באותיות
עגולות על ארבעה דפי פוליו משובצים.
בסרט שאהבנו האישה לא נכנסת ללחץ כשהשלג נערם לאיטו על השמשה.
הנהג גם הוא נוהג כאילו כרגיל, הראות חלקית ובצדדים  תהום.
הסיפור שלה הוא מהמם ונפלא, אחד מהיפים שקראתי מעולם, ולא
עלינו בכלל. יש בו עולם אחר פשוט ונבון ואופטימי, מין עולם
הוביטי נכון ומאושר, כזה שאפשר לבנות  רק במדינת הנחמדים שבו
היא תחזיק את המפתחות.
אני  זורק אותו לתוך התיק שלי יושב עוד טיפה בקצה המיטה ואז
מחליט ללכת, מגשש אחרי הנעליים מתחת למיטה.
היא מתעוררת בבהלה שואלת מה קרה. אני משקר משהו על לחמניות
במכולת, מבין תוך כדי השקר שאני עוד לא יכול לבד.

בסרט שאהבנו כבר אי אפשר לראות מאום מהדרך והשלג נערם. הנהג
כמו מנחש נכון את המסלול מחייך במתיקות לזוגתו שמחזירה לו
חיוך.
כשאני חוזר עם לחמניות עיתון ותרוץ לנייר האבוד שלא ראיתי
בכלל, היא מחייכת במתיקות, לא זוכרת דבר מהלילה, רוצה שאני
אדליק בשבילה את הבוילר ועוד קצת לישון עם חיבוק.

גם בסרט שאהבנו הנהג לא סובב את ההגה בכוח לעבר התהום, דוושת
הגז לא נלחצה בזעם פתאומי.