ברגע חולף אחד בחיים שלי החלטתי סוף סוף לקנות ספה.
החלטה ספונטנית כזו, כמו ללכת לים ביום השנה למותו של מישהו,
או לעשות קניות. הלכתי עם מישהי אחת, שכולם אמרו שיש לה טעם
מצוין ושהיא יודעת איפה אפשר להשיג את הדברים הכי זולים.
זה קצת הוריד מהספונטניות של ההחלטה שלי, אבל כולם המליצו לי
עליה ואני בן אדם חלש אופי.
ברגע הזה, בו קניתי את הספה האדומה הזועקת, לקול מחאותיה של
נציגת הטעם המצוין, ידעתי שהחיים שלי שוב לא יהיו אותו הדבר.
יומיים לקח לי להתרגל לרעיון הזה, וכשהם עברו פתחתי לסבלים את
הדלת ואמרתי להם להניח את הספה בדיוק בנקודה שבין הסלון
למרפסת. "את בטוחה שאת לא רוצה לשים אותה מול הטלויזיה?" שאל
אחד מהם וזרק מבט מרחם לרצפה השוממה והמטונפת, ששכבה מבוישת
מול הטלויזיה 14 אינץ' שלי.
לא טרחתי לענות. חשבתי שעוד שניה לא רק השאלה שהוא שאל תעלם,
אלא גם ההד שלה והבל הפה שלו, יכנסו לספר ההיסטוריה של האויר.
זה גרם לי להכנס לייאוש עמוק, ומכייון שגם תחושות כמו ייאוש הן
דבר חולף, נכנסתי לייאוש עמוק עוד יותר, וחוזר חלילה.
כשהסבלים עזבו שמעתי את ההוא אומא לשני משהו על הברנז'ה התל
אביבית, ואני, שמילים עפו לי ליד האזניים ולשום דבר כבר לא
היתה משמעות, רצתי אחריהם וצעקתי שיחזירו לי את הטיפ ושירימו
קצת את המכנסיים, לפחות עד שיסתירו להם את החור של התחת, כי אם
לא, אני אתבע אותם על עגמת נפש.
כשחזרתי, התיישבתי על הרצפה המטונפת והסתכלתי איך היא עושה לי
שקעים בתחת וכתמים שחורים בתחתונים, ואיך אני לא עושה לה כלום.
אפילו לא שקע קטן, שלא נדבר על סדק. שוכבת לה שם, עושה את עצמה
מסכנה ומלוכלכת כי לי נשבר הזין מלנקות אותה או לשים עליה
משהו, ועושה לי שקעים בגוף וכתמים בתחתונים. כאילו שהיא לא
שלי, כאילו שהיא לא עולה לי כמעט שש מאות דולר בחודש, הבת
זונה.
התחלתי לקלף את הניילון שעטף את הספה. לאט,לאט, כמו כלבה
שמלקקת את השליה של הגורים שלה. הספה הזו הזכירה לי שקיעה
ואפילו שהחברה ההיא אמרה שזה קיטש ושהיא לא יודעת מה עובר עלי
מאז שיוני עזב אותי, היא סימלה בשבילי רק עוד רגע חולף ולא
רומנטיקה מתוקה עד להקיא.
כשהספה כבר היתה מקולפת לגמרי התחלתי לרחרח אותה. האופציה
השניה היתה להתחיל לבכות ואני לא רציתי להרוס את הספה שלי על
ההתחלה.
היה לה ריח של ספה חדשה. חדשה כל כך. אף לא קמצוץ ריח של קפה
או סיגריות או של יוני. חשבתי שאולי כן היו עליה ריחות ואני לא
שמתי לב, והם חלפו, בדיוק כמו המילים וכמו יוני, ועכשיו היא
עושה את עצמה חדשה ומריחה כמו אחת כזו.
אחרי שחשבתי את זה כבר לא היה לי אכפת לבכות עליה ולשפוך עליה
קפה ולכבות עליה סיגריות. אחר כך גם נרדמתי עליה וכשקמתי היה
שם מישהו שטען שהוא ידיד שלי ואני לא זכרתי. שכבתי איתו כי לא
היה לי  נעים ששכחתי. גם עם חבר שלו שכבתי ועם השכן מלמעלה ועם
עוד כל מיני אנשים שבאו אלי הביתה לראות את הספה החדשה.
זה היה ככה שבוע, או משהו כזה. אני רב הזמן ישנתי או העברתי את
הזמן בלהסתכל על רגעים שחולפים מול העיניים, בלי שמעניקים להם
משמעות, כמו החיים שלי למשל, וזה היה נמשך ככה אם יוני לא היה
קופץ לביקור, שוטף את הרצפה הבת זונה שלי, מעביר אותי לחדר
השינה ושולח את הספה שלי לניקוי יבש. אחר כך הוא עשה לי קפה,
ואני שכבר לא אכלתי ושתיתי שבוע, חיפשתי איזו ספה לשפוך אותו
עליה ולחכות שהכתם יימוג והריח יחלוף.
יוני החזיק לי את היד ושאל אם אני רוצה כדור שיעזור לי להרגיש
יותר טוב. צעקתי שיחזיר לי את הספה והוא אמר שהוא גם ככה לא
ידע אף פעם איך להתמודד עם השגעונות שלי ושאם אני לא שותקת הוא
מתקשר לאמא שלי.
אחר כך רציתי לשכב גם איתו. הוא לא הסכים ואמר שאני צריכה
להבין שזה נגמר, ושאם אני לא מבינה שהוא בסך הכל דואג לי אז
הוא ילך.
שתקתי ובלב חשבתי שמבחינתי הוא גם ככה לא פה, כי אולי הגוף שלו
עוד לא חלף לי, אבל כל השאר כן.
צחקתי ואמרתי לו שהוא טיפש אם הוא חושב שלכל דבר יש משמעות, כי
בעצם הכל נגמר תוך שניה, כמו המילים שלו, והשקיעה וזיונים,
אפילו טובים כמו שלו.
גם ככה כבר נגמר לי החשק, ורק שתיתי את הקפה שהתקרר והסתכלתי
עליו.
לקח להם איזה חודש וחצי להחזיר לי את הספה מניקוי יבש,
החולריעות.
אני ויוני המשכנו לשבת ולשתות קפה שכבר עשה לי בחילה.
יוני ניסה לדעת מה אני מתכוונת לעשות עם ההריון ואם אני יודעת
בכלל מי האבא.
אני רק אמרתי שגם הריון ותינוק זה משהו חולף וצחקתי המון.
אמרתי לו שבמקומו הייתי מתחילה לדאוג לעצמי, כי הוא יושב אצלי
כבר כמעט חודשיים והוא לא עובר או נגמר או חולף, ושזה מוזר.
אחר כך הסתכלנו על השקיעה ועל הספה שלי, שהתחילה להשתנות מהאור
שהשמש הטילה עליה, בדיוק בנקודה שבין הסלון למרפסת, ואני
התחלתי לבכות.
הכל לכדי סיפור אימפרסיוניסטי.