הציצי מבעד לחלון הגדול.
על עצים בראשית פריחתם,
על ערים בראשית תקומתם,
על ארץ טריה וחמה
שחובקת אליה אדם וחווה,
שכמהה לטיפול, לחיבוק, למסירות,
שנותנת עצמה בעיניים עצומות, בכניעות.
אותה אדמה
שחלמת עליה,
ששרת לה,
שרקדת ונשקת את קצוותיה,
והביטי בה היום
ממרום מושבך.
איך כל גרגר ניתן למריבה
כל בית נהרס, הופקר למכירה
כל אדם בה את ידו טומן
בועל, אונס, לוקח חופן.
הזאת אדמתך
מכורה מוריקה?
שזמררת
ופיארת
והיללת שמה?
הביטי מה יורשיך עשו.
איזה פלא, איזה נס חיללו.
באותו מחי יד
בה נגזלת אדמתי על ידם,
כך גם אני, גוזלת כמותם.
ובשם הדגלים, ההמנון, הסמלים,
אני פוצעת גופי,
הורסת נפשי
מחללת תומתי
הורגת עצמותי. |
