יושבת מולי ודמעות בעיניה,
מנסה לחשוב איך להחזיר את החיוך לפניה.
נשברה כך בגלל הכלא שבו היא נמצאת,
מקום בו כולם עצובים ואף אחד לא מצליח לצאת.
שבירה פיזית באה בעקבות שבירה נפשית,
ימים פה עוברים בצורה לא אנושית.
לפעמים מהר מדי, לפעמים לאט מאוד,
והעולם? - הוא ממש לא נראה ורוד.
מה אני יכולה לעשות כדי לעזור?
איך אפשר לגרום לה להפסיק לראות שחור?
כנראה שאי אפשר לעשות דבר,
כמו שנראה היום, כך ייראה גם המחר.
חסרת אונים אני מחבקת אותה,
והיא בשקט מכירה תודה.
על תמיכה, על אהבה, על חברות אמת,
על כך שמשהו בתוך כולנו מת.
והדקות עוברות, והימים עוברים,
וכך סיימנו עוד סמסטר של עינויים.
ולנו מה נותר לעשות?
רק להיות לצידה ולתת לה לבכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.