אני חושב שהדבר הכי אמיץ שאי פעם עשיתי היה להתייצב יום אחד
מול רונה ולהגיד לה את האמת.
קבענו שביום שלישי ניסע יחד לתל-אביב, כדי שהיא תקנה איזה
חולצה שהיא ראתה באיזה חנות ואני אוכל ללכת לחנות שאני אוהב
בשינקין. סכמנו על שעה להפגש בתחנת אוטובוס שליד הבית שלה, שעה
שאני דייקתי בה והיא איחרה בערך ברבע שעה.
ברבע שעה חשבתי על כל הקשר המעוות הזה שלנו. כבר שנה וחצי ככה,
כל דבר שהיא אומרת לי אני עושה, כאילו אני הכלב שלה. זה נכון
שאני אוהב אותה, שאני מת עליה, אבל בשלב מסויים כל העלבות האלה
שהחברים מספרים מאחורי הגב וחושבים שאני לא שומע, על זה שאני
השפוט הכי גדול שהם אי-פעם פגשו, ועל זה שהקשר שלי עם רונה זה
הדבר הכי רע בשבילי, ושאני צריך להפרד ממנה כמה שיותר מהר.
הם לא מבינים שאני יודע את כל זה, שאני שפוט והכל, אבל מה שהם
כנראה לא יודעים זה שאני אוהב אותה. מה זה אוהב, אוהב זאת מילה
חלשה. אני אוהב אותה כמו שאלוהים אהב את האדם לפני שזה עיצבן
אותו. אוהב אותה אהבה מוחלטת, נצחית. בגלל האהבה הזאת הסכמתי
לעשות כל מה שהיא אמרה, למקרה שאם אני אסרב היא תעזוב אותי,
ותשאיר אותי שבור לרסיסים איפה שזה לא יקרה.
חשבתי על הקשר ברבע שעה הזאת, על איך שאזרתי אומץ והצעתי לה
לצאת אחרי איזה חצי שנה של שקט, ואיך שמחתי שהיא הסכימה. חשבתי
על הנשיקה הראשונה, בדיוק באמצע פרק נורא רומנטי של 'דוסון
קריק' (סדרה שאני שונא, אבל בגלל שהיא נורא אוהבת ראינו.
ובכלל, יש שם מוזיקה נחמדה, היה באיזה פרק אחד שיר כזה, קראו
לו 'קייט'... משהו נחמד.. אבל אני סוטה מהנושא) בדיוק כשדוסון
הגבר וג'ואי הענוגה התנשקו. חשבתי על איך אני עוזר לה ללמוד
לפני כל מבחן, אפילו מזניח את הציונים שלי בשביל שהיא תיכשל,
כי זה מגיע לה. מי אני לעומתה, לעזאזל?
אבל כשראיתי אותה מגיעה, אחרי הרבע שעה הזאת, צוחקת עם ידיד
אחר שלה ואומרת לי בהתנצלות שהיא איחרה כי היא ישבה ודברה איתו
בבית ולא שמה לב לשעה, כל הדברים שהחברים שלי אומרים עלו לי
למח.
כשהיא אמרה לי שהידיד הזה שלה יבוא איתנו לתל-אביב גם הרגשות
המודחקים שלי של הרגשה שהיא מנצלת אותי עלו.
כשהיא אמרה שכנראה לא יהיה לנו זמן ללכת לחנות שלי, כי לידיד
שלה יש חנות שהוא נורא אוהב בדיוק בקצה השני של תל אביב גם הדם
עלה לי, ואז התייצבתי מולה ואמרתי לה את האמת. מה זה אמרתי,
צעקתי.
אמרתי שאני לא הפראייר שלה, ושלמרות שאני נורא אוהב אותה אני
לא יכול לסבול איך שהיא מתייחסת אליי, כאילו אני זבל משומש שלא
שווה כלום. המשכתי לצעוק עליה כמה דקות, עד שהאוטובוס הגיע.
היא הסתכלה על הידיד שלה, ואז עליי, וכשהבינה שאין סיכוי
ששנינו נבוא איתה לתל-אביב והיא צריכה לבחור במישהו מסויים היא
הסתכלה אליו ושאלה אותו אם הוא בא. הוא מצידו הנהן, ועלה אחריה
לאוטובוס.
אני נשארתי עוד איזה שתי שניות למטה, בתחנה, עד שעליתי גם
אני.
רונה התיישבה ליד הידיד הזה שלה בתחילת האוטובוס, והמקום
היחידי שנשאר היה לייד תיאלנדית אחת במושב האחורי. מהמקום שלי
שם הסתכלתי עליה, צוחקת עם הידיד שלה, וכל הדרך לתל-אביב חשבתי
כמה אני אוהב אותה.