אין לי מושג למה הלכתי עליו בהתחלה בכלל, כי בדרך כלל אני לא
יוצאת עם רוסים.
היו לו פנים כאלה טיפוסיות של העולים האלה, והוא דיבר עם מבטא
רוסי חזק. הוא היה בסדר, באמת, ואני חושבת שפעם אחת אפילו באמת
אהבתי אותו לעשר דקות. יצאנו ביחד חצי שנה, נפגשנו במסיבת חוף
שם ספרתי לו על עצמי, והוא סיפר לי על עצמו. הוא אמר שהוא הגיע
מרוסיה, ושהוא עלה בגל עלייה האחרון. שאלתי אותו למה הוא הכי
מתגעגע ברוסיה, ולאחר שהוא חשב כמה דקות הוא ענה שהוא מתגעגע
לכלבים שלו. נפרדנו אחרי ריב מטופש כזה, על הפעמונים.
היתה לו דרישה מוזרה כזאת. כל פעם לפני שהיינו שוכבים ביחד,
הוא היה לוקח פעמון כזה קטן ומצלצל בו. לא היתה פעם אחת ששכבנו
בלי הפעמון הזה קודם, ושכבנו המון.
בהתחלה לא היתה לי בעיה עם זה. אם פעמונים מדליקים אותו -
שיהיה. כל עוד המה-שמו הרוסי שלו עומד כמו שצריך, מצידי שיביא
אפילו פיל מאפריקה שיצרח לפני שאנחנו מזדיינים. הזיונים גם היו
די טובים, ככה שהרגשתי שלוותר עליו בגלל הקטע הזה יהיה ממש
מטופש מצידי.
הפעם הראשונה שזה הפריע לי היתה כשפגשתי שוב את שלמה. שלמה הוא
זיון אחד שפעם תפסתי, מתישהו בכיתה יא'. הוא היה אחד מהזיונים
ההכי טובים שלו, ככה שכשפגשתי אותו לא היססתי אפילו שנייה לפני
שהצעתי לו לבוא אליי קצת, ולהזכר בימים הטובים שהיו לנו. הוא
הבין את הרמז וחייך אליי, ואז הוא שאל אם אין לי חבר או משהו.
שיקרתי ואמרתי שאין לי. הרוסי הזה אולי טוב, אבל לא מספיק טוב
בשביל לוותר על שלמה.
עלינו אליי לדירה, ושלמה ישר הוריד את החולצה שלו. הסתכלתי
עליו ושום דבר לא בא לי, שום הרגשת חרמנות, שום כלום. הורדתי
גם אני חולצה. הוא התחיל למשש לי. צחקתי מבחוץ, אבל מבפנים
נלחצתי. איך זה שאני לא מרגישה מחורמנת? איך זה שפעם, אם שלמה
רק היה מדבר מילים גסות לידי הייתי מרטיבה את התחתונים,
ועכשיו, אפילו כשהוא ממש ממשש לי לא קורה לי כלום? הזזתי את
היד שלו מהציצי שלי ושמתי את החולצה חזרה. הוא שאל אם משהו לא
בסדר. עניתי לו שהכל מצויין, והעפתי אותו קיבינימאט.
הרוסי בא אליי איזה חצי שעה אחר כך, שאל אותי אם בא לי עכשיו.
אמרתי שלא, ושיעזוב אותי ושכואב לי הראש, והוא חייך. הוא הוציא
את הפעמון מהתיק, צלצל בו קצת, ואז, כאילו מאינסטינקט, ישר
הורדתי את כל הבגדים ושכבנו. אחרי הזיון הרוסי הוציא פנקס
מהמכנסיים שלו, שנחו על הרצפה לייד המיטה, ורשם כמה הערות
ברוסית. אני הלכתי לישון, עדיין מבולבלת ממה שקרה, וכשקמתי
בבוקר הבא הוא כבר לא היה שם.
ניסיתי לבגוד בו עוד כמה פעמים אחר כך, בכל מיני הזדמנויות,
וזה אף פעם לא עבד. בסוף אפילו הבנתי מה הוא עשה לי,הטריק הזה
עם הפעמונים והזיונים. למרות שאני לא הכי מבריקה בעולם, אני גם
לא כל כך טיפשה. צעקתי עליו באחד הלילות איך הוא העז לעשות לי
ככה, ואיך הוא חושב שאני אוכל להמשיך לחיות ככה שאני יכולה
להזדיין רק שמצלצלים לפני. הוא רק חייך כשצעקתי עליו, חייך
ורשם דברים ברוסית בפנקס. כשסיימתי לצעוק הוא קם והלך. הבנתי
שהפעם הוא לא יחזור, וצעקתי אליו - ביקשתי ממנו - התחננתי שרק
ישאיר לי את הפעמון. הוא לא הסתכל אחורה, והלך. השאיר אותי בלי
כלום.
עכשיו אני יוצאת עם רון. בכיתה א' החברים שלו חשבו שיהיה נורא
מצחיק לתקוע לרון עיפרון (זה גם מתחרז, למרבה הפלא) ובאיזה
שיעור ביולוגיה הם הורידו לו את המכנסיים והתחתונים, ודחפו לו
עמוק עמוק. רון נכנס לטראומה, ועכשיו אם מישהו מנסה אפילו לגעת
בשמוליק שלו הוא מתחיל לצעוק ולהשתגע. אנחנו מסתדרים מצויין.
אחרי כמה חודשים הרוסי שלח לי גלויה מרוסיה. הוא כתב שם שהוא
החליט לחזור לארץ מולדתו כי בארץ אף אחד לא הבין אותו. הוא כתב
שכל הכלבים שלו מתו מרעבו. מה איכפת לי בכלל מהכלבים של
פבלוב.