נמצא שם למטה במעמקי השאול.
בחינת האגו הגבוה מבהירה את עצמת הנפילה.
ישנם תמימי דעים החסומים בהבנת האור מפאת ההסתר.
ישנם דעתנים החסומים בהבנת האור מפאת מידות הנפש.
תמימי הדעים שמידותיהם הטובות כרכושם תיקונם בעזיבת הבלי העולם
הזה והתקדשותם.
הדעתנים שיש בידם את הכלים להשגת ענייני הקדושה תיקונם
במידותיהם בכלל ובמידת הגאווה בפרט.
רואה עצמי כדעתן שהאגו עלה לו לראש. כותב זאת להוריד מעלי את
עול הגאווה ומפחד מהמילה סליחה.
לא מדובר בסליחה כשהטעות כולה שלי אלא כשלא רק אני אשם
וכשהסליחה מתבקשת אחרי מעשה שבא לאחר פגיעה בכבודי. חשוב לי
לציין שאני רואה עצמי מאמין חזק באור אין סוף. אך במראי
החיצוני
כמו רבים לא ניכרת זיכה לדת. כנראה מפחד הנטל היושב על גב זה
הלובש סממנים דתיים, ומכוח השקר המתלבש על מידת הגאווה במציאות
החשוכה בדורנו. ברשותכם שני דברים, נפשי משתוקקת להגיד בענייני
מציאותנו במעמד בו יש לך עניין בעובר במוחי. האחד פתגם שהשגתי.

זהירות! טוב הוא טוב כשהוא רע, רע הוא טוב כשהוא מצחיק. (זאת
אשליה אך קיים בנו צד כזה.)
מהות הרע היא החיבור לטוב. מהות הטוב היא החיבור לנפש.
והשני משל שלי, שנותן לי את הכוח להיות סבלני לשתי הצדדים
בעימות היהודים לגבי יהדותם.
המשל מתחיל באבא שיוצא מביתו ומשאיר את שני בניו למשמרת על
הבית הוא מודיע שיחזור, רק אין
הוא יכול לקבוע תאריך לחזרתו, הוא מבקש מהם להתנהג בבית
כבהימצאו. עוברת שנה למופת אך האבא לא חוזר. הבנים מתחתנים
והאבא איננו, אחד האחים כבר מתחיל לשנות את מראה הבית
לנוחיותו. מפני שלא רואה את חזרתו של אביו באופק. לעומת זאת
אחיו שומר על הבטחתו. עובר זמן ולאחים נולדו ילדים, הילדים שלא
מכירים את סבא. מסתמכים על אבותיהם, כשאחד מחנך ילדיו על סדרו
הישן של הבית והאחר אינו מפגין חשיבות לנושא. האחים עומדים
לסיים את חייהם כשהם יוצרים חציצה בין המשפחות, כל אח והפחד
שלו מהסתת הצד האחר לדעותיו הוא. הילדים מתחתנים ועוד ילדים עד
שחצי מודע לבקשת האבא והשני ללא מודעות על הנושא. ככה זה היום
בנוגע לעולם בעל העולם וילדיו שהסתירו מפניהם את בקשת בעל
הבית.
אני מודע שתיתכן סלידה מהמשל שלי כי רובנו משתייכים לילדים ללא
המודעות, אך חייבים להודות
שבאמת לנו אין מודעות על הצד האחר, או לפחות רצון להקשבה ומובן
שלמה לנו להקשיב לדעה שיכולה להגביל אותנו מלהשתמש בבית בו אנו
נמצאים כבבית של מישהו אחר, בעל הבית. עדיף להגיד שכשהוא יחזור
נסדר או לא. רק שההבדל שבעל הבית לא הלך. הוא כאן, מתבונן מי
עושה מה ומה עושה מי.
לסיכום, כולנו ילדים.