ובחלומי אני מת.
אני מגיע למעלה ושם כל העולם לרגליי, כולם כל כך קטנים.
האהבות שלהן שלעולם לא יגיעו למקום מיושב.
השנאות הקנטרניות שלהן...
ואני מחייך.
ביד אחת אני אוחז את הזמן, ובשניה את החיים.
אני לא שולט בהם, אלא נע איתם.
נותן להם להוביל אותי ולא נלחם נגדם, הם מספיק מנוסים
בעבודתם...
החופש הולך לצידי ידו בידי, מנחמת, מעודדת, משמחת.
האמת מביטה בי בעיניה היפות, אנחנו מתערבבים, משחקים, מתנים
אהבים כפי שאף אחד מחבריי הארציים לא יבין.
כמיהתי למוות אינה מיאוש, אלא מחיפוש אחר השלמות.
שמה היא נמצאת לה, לא נושאת פנים לעולם.
יד על כתפי ואני מסתובב, וקולו של הכל יכול כמו צורב בתודעתי:
"זמנך לא הגיע..."
הוא מצפצף... ואני שולח יד לכבות אותו.
שוב בוקר. אני קם, מצחצח שיניים ויוצא מהבית בחיוך.
אחרי הכל, בלילה שוב אהיה חופשי.