היא צופה באש בסיפוק, עבדה כל כך קשה להבעיר אותה.
צופה באש ויודעת שהחיים שלה מבעירים אותה.
החיים שלה יוצרים להבה אחר להבה.
כשהאש תדעך, כשלא יהיה מה שיוכל להבעיר אותה יותר,
היא תדע עמוק בתוכה שהיא חופשיה.
חופשיה מהחיים האלו, החיים הקודמים שלה.
היא תסתובב ותלך משם.
רחוק משם. רחוק ככל שיכולה.
מתחילה ללכת על השביל במורד ההר.
שומעת רעש מהשיחים בצידי הדרך.
עוצרת.
מסתובבת.
שואלת: "מי שם"?
לא מפחדת. אין לה מה להפסיד. הרי הרגע שרפה כל זיכרון עמום.
"על התחלות חדשות שמעת"? - שומעת קול מוזר מהשיחים שואל.
"מה"?
- "על התחלות חדשות שמעת? בוודאי שמעת... תתחילי"
מנסה להתקרב, לראות מי שם, מי מדבר אליה או שבעצם אין שם אף
אחד והשתגעה. האש שיגעה אותה, הלהבות. תמיד היו להן השפעות
כאלו עליה.
מסתובבת חזרה ובעודה פוסעת במורד ההר ממשיכה לשמוע את הקול
מהדהד ואומר את אותו המשפט שוב ושוב, אך בכל פעם הוא נשמע קרוב
יותר.
חושבת לעצמה עכשיו שבטוח השתגעה, הרי היא מתרחקת מן השיחים ומן
הקול, ובכל זאת הוא יותר ויותר קרוב.
פתאום הופיע מולה איש, הביטה בו וחשבה שהיא מדמיינת, הוזה.
האיש הוא לא אחר מאשר אביה שאותו לא ראתה כל כך הרבה שנים.
ברכיה החלו לרעוד, רגליה קורסות, ראשה מסתחרר. נפלה בחבטה עזה
ארצה. איבדה את עצמה. עיניה נעצמו. איבדה הכרה.
בחלומה ראתה את עצמה כתינוקת, כילדה. ראתה הבזקים מן העבר.
עברה שלה שכל כך הרבה זמן לא ראתה בדמיונה. זיכרונות שלא היו.
כאילו נמחקו ממוחה חזרו עכשיו ונראו לה הרבה יותר מציאותיים
מהמציאות עצמה.
ראתה עצמה על דשא ירוק. רצה. רודפת אחרי משהו. כדור. כדור
רגל.
מאחוריה גבר גבוה, נאה, עיניים ירוקות, שיער שחור כסוף.
הוא משיג אותה לכדור, ובועט בו לצד השני.
היא מתנשפת ומנסה לרוץ עכשיו יותר מהר לכדור. לעשות אותו גאה
בה. מצליחה להשיג אותו לכדור, בועטת בו. הגבר הגבוה מרים אותה
מולו, נושק לה על לחיה, ואומר לה שהוא אוהב אותה. שהוא גאה בה.
"את רואה, לירוש, אם תמשיכי ככה תוכלי לנצח את כל הבנים בכיתה
שלך בכדורגל. אני גאה בך ילדה שלי. עכשיו אני אלמד אותך בעיטה
לגובה, בואי תראי...".
נזכרה פתאום בכל הרגעים הכי מאושרים שלה איתו, איך שלימד אותה
לנגן על גיטרה כשהייתה בת ארבע, כשקנה לה את הגיטרה הראשונה
כשהייתה בת חמש. כשניגנו יחד במרפסת בימי שישי אחר הצהריים
כשקרני השמש חדרו מבין התריסים. פתאום הרגישה איך קרני השמש
חודרות לעור פניה ומחממות אותה, כמו ליטוף מיד חמה... פקחה את
עיניה...
ראתה את אביה מעליה, דואג לה, מלטף אותה, מנסה להעירה.
פתאום שמעה אותו אומר:
"שמעת על התחלות חדשות, קדימה, תתחילי, זה לא קשה אם תרצי, אם
באמת תרצי, צפיתי בך בשנים האחרונות יום יום, ואל לך לדאוג, את
מסוגלת. את החלק הקשה כבר עברת. קרב עקוב מדם, אני יודע. אבל
שרדת. את מסוגלת. תתחילי."
"אבא? מה קורה פה? איפה אני"?
"את פה איתי. התעלפת, נפלת. עכשיו קמת וזה מה שחשוב. שאת בסדר.
זה וההתחלה."
"איזו התחלה, על מה אתה מדבר "?
"ההתחלה החדשה שלך, החיים החדשים שלך, כמו שעשית את אותו הצעד
לפני כל כך הרבה שנים, בבת אחת התחלת מחדש בעיר חדשה, עם חברים
חדשים, בבית חדש. בלי אבא. את יכולה לעשות את זה גם עכשיו. זה
הרבה יותר קל. אז היית בת עשר. עכשיו את בת עשרים ושלוש.
בנובמבר, לא שכחתי.", חייך.
חייך וקם. התחיל ללכת.
היא קמה אחריו, מנסה להשיג את צעדיו אך ללא הצלחה.
חושבת לעצמה מה לעזאזל קרה פה. יכול להיות שבאמת ראתה את אביה?
או שלא ישנה כל כך הרבה זמן שינה אמיתית שכבר לא יכולה להבחין
בין מציאות לדמיון.
הגיעה לחניון, מכניסה יד לכיסה לשלוף משם את המפתחות לאופנוע.
ממששת בכיסה ושולפת משם תמונה של אביה ושלה כשהייתה בת חמש.
שניהם עם הגיטרות. שלו גדולה ושלה קטנה שעד היום שמרה אותה.
מאחורי התמונה נכתב בטוש שחור: "לירוש שלי, אני אוהב אותך ולא
הפסקתי לאהוב לרגע. לנצח, אבא"
דמעות החלו לשטוף את לחייה. זולגות וזולגות ולא מפסיקות. מנסה
לנגב אותן בידיה ופתאום חשה צריבה עזה ביד ימין. ראתה שם
כוויה. מבינה שלעולם לא תוכל לשרוף את הזיכרונות שלה. הכוויה
היא הזיכרון שלא נשרף, וגם לעולם לא יוכל להישרף.
זיכרון נצחי של חיים מתים.