היו היה עצב אחד. הוא הלך ברחוב וכולם זיהו אותו.
הוא זיהה גם את עצמו בכולם.
אצל חלק, יכל לראות אותו בבהירות, בצלילות. אצל אחרים - הוא
הוסתר עמוק.
אנשים ניסו לשמח אותו, לקחו אותו להצגות, לסרטים, אפילו
לפאבים, דיסקוטקים... מי לא היה שמח?
אבל הוא רק פחד, ברח וישב בחוץ.
"איזה תקווה יש לי? למה אני קיים בכלל, אדם כמוני? ולמה כולם
מנסים לשנות אותי? להתעלם מקיומי?" הרהר...
הוא הרגיש שלפעמים בלי שירצה, יש לו שליטה על אחרים: הם נדבקים
במחלתו. חלקם אפילו הפכו לממש דומים לו. זה הרג אותם.
הם נכנעו לעצב, שאכן היה קשה מנשוא.
הוא בסה"כ רצה שכל מי שפוגש אותו ברחוב, ידבר איתו.
אפילו רק יגיד "שלום" ויראה, איך שעצב יאמר לו שלום בחזרה,
יחלוף על פניו וימשיך ללכת לדרכו,
עד המפגש הבא...
מוקדש לאחותי, שנתנה לעצב לעבור,אבל לא לגמרי. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.