צהריים של קיץ, בין המון אנשים
את ואני יושבים על ספסל לא מדברים, רק לוחשים.
פתאום את צריכה לעזוב, אני זה שמלווה,
פתאום מחזיק לך את היד, את אומרת: "אתה יפה".

מתקרבים לתחנת האוטובוס, היא כבר די קרובה,
אני מדליק סיגריה, שואל אם את רוצה.
בתולה שכמוך, את לא יודעת לעשן,
אמרת: "לא תודה" ו: "תראה כלב מסכן".

ואני מביט בך ומביט,
איך אני לא מפסיק להידהם,
ואת אהבת אותי וחיכית,
איך רק איתך מצליח להירדם.

לא נפגשנו איזו תקופה,
פתאום ראיתי אותך, היית כל-כך יפה.
עמדנו שנינו בין המון אנשים
לא מדברים רק לוחשים.

ביקשתי סליחה, שנינו בכינו,
פתאום חושב שמעולם לא טעינו.

ובלילה שוכבים ושוב רק זיינתי
מצטער שחיכית לי, מצטער שפגעתי.
ואת עושה אהבה, לשונך מתגלגלת על לשוני,
ואת שוכבת מעלי, משמיעה אנחות ענוגות באוזני.

ואני מביט בך ומביט,
איך אני לא מפסיק להידהם,
ואת אהבת אותי וחיכית,
איך רק איתך מצליח להירדם.

ציירת לי תמונה במסגרת כחולה
והקדשת אותה לי,
אני עכשיו עומד מולה.

תסלחי לי על הפחד, סלחי לי, אהובתי
אני באמת מצטער שאת לא איתי.

חזרתי אליך, פגעתי בך שוב,
בניתי לך אשליה, לך זה היה חשוב.
באמת שאוהב אותך,
באמת מרגיש אשם.

אל תעזביני, אהובה,
אם אני רק כלב מסכן.

ואני מביט בך ומביט,
איך אני לא מפסיק להידהם,
ואת אהבת אותי וחיכית,
איך רק איתך מצליח להירדם.