השמיים באותו יום היו צבועים באפור חיוור, צבע התכלת איים
להתפרץ, אולם נבלע באפור.
טיפות קטנות הצטברו על החלון, ושמש חזקה, סינוורה מבעד
לעננים.
היא ישבה ליד החלון, מבט נוגה על פניה, עיניה מביטות בחלל
הריק, טיפות משתקפות בהן.
היא חשבה עליו. הערב הנהדר שבילו יחד הידהד במחשבותיה ללא הרף.
זכרה את המבט שלו שניפגש בה בפעם הראשונה, זכרה את החיוך על
שפתיו, את מילותיו הראשונות אליה, את השיחה, את הריקוד, את
הנשיקה שבאה אחריו. זכרה את עיניו, העיניים שהביטו בה במבט חם,
במבט איכפתי ודואג. זכרה את שפתיו שנשקו לה בעדינות ובחום.
זכרה את ידיו, שחיבקו אותה, שהצמידו אליו. זכרה גם איך שבסוף
הערב, שנראה לה לקוח מעולם האגדות, הוא אמר לה בתקיפות וברוך
שלא יוכלו להיפגש שנית. זכרה את ההלם מהבשורה, את העצבות שאפפה
אותה ברגע אחד, ומחקה את כל האושר שמילא אותה, אותו ערב קסום.
זכרה את הדימעה שכל כך רצתה להתפרץ החוצה, אבל היא מנעה ממנה
בכל הכוח להיראות. זכרה את השקט הארור שהשתלט עליהם כמה דקות
ספורות, את המבט העצוב שלו, ואת הנשיקה האחרונה.
היא אפילו לא שאלה אותו למה, למה לא יוכלו להיפגש שנית, רק
ניצמדה אליו לחיבוק צמוד וחזק מהרגיל.
כעת, ישבה בביתה, חודשים ספורים לאחר אותו ערב, ותהתה מה עלה
בגורלו, היכן הוא, והאם מצא לו מישהי אחרת. היא לא אהבה אותו,
וידעה שגם הוא לא אותה. הפגיש ביניהם הגורל האכזר, לערב בודד
אחד, מאז לא התראו בשנית. היא הרגישה כלפיו משהו, שלא היה
ביכולתה להסביר. כל כך רצתה לראות אותו, לפגוש בו בשנית, לחלוק
איתו רגעים קסומים נוספים. האם התאהבה בו בכל זאת?
תחושה של ריקנות וחוסר נוחות מילאה אותה. מדוע לא שאלה אותו
למה לא יוכלו להיפגש בשנית? זוהי הרי שאלה כל כך מתבקשת. מדוע
הייתה כה טיפשה?  היא לא יכלה להרגיע מחשבות אלו בתוכה. תחושה
של פספוס מילאה אותה.
הגשם הלך והתחזק, והטיפות החלו להכות בחלון. טיפות שהלכו והפכו
לכבדות וחזקות יותר ויותר. קול הגשם נשמע לה כמנגינת ליבה,
הולם בחוזקה ובמהירות.
דמעות זעירות הופיעו בעיניה, היא לא עצרה אותן, גם לא מחתה.
הותירה להן לזרום במורד לחייה, להגיע לפיה. איפשרה לעצמה לטעום
את טעמן המלוח, טעם, שכבר הפך לזר לה. תחושה של שיחרור קטן אפף
אותה, תחושה קטנה של הקלה.