הייתי מול הבית שלך,
עמדתי על המדרגות בכניסה.
שמתי לך מעטפה בתא...
עם מילים שאומרות שאני אוהבת אותך.
הסתכלתי על המכונית הכסופה שלך.
עמדתי והסתכלתי.
ידעתי שאתה שם ושאם אדפוק בדלת אז תצא אליי...
אבל התקפלתי, בדיוק כמו צמרות העצים ברוח.
לא ידעתי מה לעשות.
פחדתי... שלא תענה על הציפיות...
פחדתי כי לא היו ציפיות.
פחדתי כי הייתי במרחק כל כך קטן...
וידעתי, ידעתי שלא אהיה מסוגלת להגיד לך שאני אוהבת אותך.
למרות שידעת את זה כבר טוב מאוד...
אבל אני עדיין פחדתי שאצטרך להתמודד עם האמת.
כי ידעתי שאתה לא אוהב אותי...
וידעתי שבפנים זה הרבה יותר כואב.
וידעתי שהדף הזה הוא הבריחה שלי.
כי בעצם אני סתם פחדנית שלא מסוגלת להודות...
להודות בדבר יפה וכואב.
להודות באהבה שלי בפניך...
והפעם לא בכתב.
ואני יודעת שאני אחשוב ואגיד שאני מצטערת על זה...
שאני מצטערת שלא ראיתי אותך ואמרתי את זה.
כי אני עדיין פה, מתחת למדרגות.
מסתכלת על הבית, מסתכלת ומצטערת
על זה שאני כזאת פחדנית.
כי הרי מי שאמיץ מספיק כדי לאהוב,
צריך להיות אמיץ מספיק בשביל להודות באהבה...
ואני... אני בכלל לא אמיצה.


4.9.2004