כמה מתגעגעת לשבתות של חורף.
לשמוע את הגשם יורד במנגינה לא אחידה, פוסק וממשיך ומתחזק
ונחלש וכל-כך כל-כך מרגיע, והפוך החם והצבע הכחול-אפרפר שהחדר
שלי מקבל ממזג האוויר. ומנגינה מסוימת של סדרה שתמיד תשתייך לי
לשבתות האלה, ותמיד תזכיר לי אותן בכל מקום שאהיה בו בצורה
כל-כך מוחשית, שאני אפילו יכולה לשמוע את הגשם והרעמים שמדי
פעם מזכירים לי שאני חיה...
ומנגינת הרוח שמגיעה ואוספת אותי איתה להסתחררות באי-שם מעל
הכל, מעל כאן, רחוק מכל מה שהוא אני.
יש רגעים בחיים, בהם זה לא משנה מה עשית באותו רגע, אתה תמיד
תפסיק ותחשוב על אותו משהו מיוחד, אותה מחשבה ששמורה רק לרגעים
האלו, ואתה יודע שזה הרגע שלך ושאתה צריך לעצור בתוך כל הטירוף
שסובב אותך ולנשום את הרגע לתוכך, להחזיר לעצמך קצת ממה שאבד.
אז היה לי רגע כזה עכשיו
שלקח אותי רחוק מפה, אלפי מעשים אחורה
אל אותן שבתות של חורף, בהן הייתי קצת פחות אבודה, קצת יותר
אופטימית, קצת יותר מאושרת, קצת יותר שלך...
מקווה שלכל-אחד יש "שבתות של חורף" משלו, אחרת מה שווים החיים
שלנו בעצם? |
