Yeah! אני נוסע סוף סוף! נסיעה נחמדה כזאת באוטובוס ממזוג, ויש
לי שני מקומות אז אפשר לישון. אגד מעצבנים אותי במיוחד עם הקטע
הזה של "עוברים לירוק", כי רק האוטובוסים הופכים לירוק, ורק
בגלל שזה בטח הצבע הכי זול שהם יכלו להשיג הדלק נשאר אותו ג'יף
מזהם והמחירים ממשיכים לעלות. אני חושב שטבעו אותם על הטעיית
הציבור. ולמה בכלל המחירים כל הזמן עולים? אני מעדיף שעל
הכרטיסיה שלי לא יהיו פרסומות לנאות ודיו צבעוני ושהיא תעלה לי
שני שקלים פחות.
  בכל מקרה, נסעתי סוף סוף, לבקר אותם. אני יודע, צפת זה רחוק
אבל זה היה כל כך חשוב. כמו תמיד, הייתי בן אדם חסר חברים כי
הרי תמיד הרגשתי שונה, ואני אכן כך. ביסודי, לא שיחקתי תופסת
עם הבנים, שיחקתי גומי עם הבנות. הייתי מומחה בזה. קראתי
ספרים. הרבה ומהר. תמיד הרגשתי שאמא שלי מסתכלת עלי מוזר,
וכולם גם, כי לא הייתי כמוהם. משום מה הרגשתי יותר חכם. לא
הרגשתי שלימודים זה עינוי. אהבתי לעשות שיעורי בית.
  בכל מקרה, הייתי חסר חברים עד אז. זה היה מדהים איך פתאום
עטפה אותי קבוצת חברים נאמנים, שעושים בשבילך פולחני שטן
ומתייחסים אליך כמו אל... מישהו קרוב, נו אתה יודע, כזה כאילו,
חבר טוב. אהבתי אותם כל כך. ובמשך שנה התנפח לי האגו מזה
שאנשים מעריכים אותי. ואהבתי אותם כל כך. אבל משום מה, בכיתה
י"א, התנתקי. בטח בגלל שנכנסו אנשים חדשים לקבוצה ולא אהבתי את
זה. רציתי שזה ישאר אותו דבר.
  בכל מקרה, התרחקי מהם, עשיתי לי חברים אחרים, הכל הלך טוב.
אבל כשהם אמרו לי "בוא לקומזיץ אצל מרים" הייתי חייב ללכת.
הרגשתי שאני חייב להם ולעצמי. ושמחתי שהצלחתי לנסוע. והיה כיף,
באמת שהיה. אז עוד לא הייתה לי גלימה אבל נהנתי בכל מקרה.

  בכל מקרה, אני מתרחק עכשיו מהכל, לא יודע למה, אני פשוט לא
מצליח להיקשר רגשית לאף אחד. טוב בעצם אני יודע למה. אתם
יודעים, הדבר הצפוי: אהבה נכזבת. כמו שאמרתי, ייקח לי זמן
לסמוך שוב על אנשים. אז בינתיים חזרתי לאותו חוסר בגרות רגשי.
לפחות חזרתי לחייך כמו פעם. מיאו.  כל כך טוב שיש חברים. הרגשה
של סיפוק. אהבה. לעצמי ולהם. שמחה.

ההממממ, אני נרדם.
לה, להסידורהמיפהמירהדורהדוסילהמילהסולפהמיפהרהמייייייייי.
(כורל של באך)