שנים על גבי שנים הוא יושב לו בטירה, לא מדבר עם איש. מדי פעם
יוצא לקנות לעצמו מזון, הוא מביט במוכר בעיני הקרח שלו, והמוכר
מתכווץ וממהר להביא את המצרכים הקבועים. "השתקן", הם קראו לו,
אך גם לשם זה הוא לא ענה.

הוא ידע. ברגע שהוא ראה את העיניים האלה הוא ידע.
הוא ניגש אל הילד ותפס את ידו. הוא ראה אותו מנסה לצעוק וחייך
בסיפוק כששום קול לא בקע מבין השפתיים הצעירות. אמו של הילד
צרחה, ואנשים במקום נעמדו בדרכו. הוא חייך, אף אחד מהם לא יוכל
לעצור אותו.

טאלין הביט בקוסם הזקן בעיני הקרח שלו. דמו געש בתוכו בעוצמה
שלא תאמן, אך כלום לא ניכר על פניו של השוליה הצעיר. הקוסם
הזקן חייך את חיוכו הערמומי, חיוך שטאלין כבר למד להכיר ולצפות
לו. הוא ידע שמשהו הולך לקרות. הוא ווידא שכל ההגנות שלו
במקומן. הן היו שם.
אם כך, מדוע הוא מחייך? הדם בער בתוכו. הוא אף פעם לא מחייך
בלי סיבה. טאלין חייב לתקוף, לתקוף לפניו. אש זרמה בגופו, אש
מחממת ומענגת. אש מכלה. הוא שילח את כוחו לעבר הקוסם הזקן.

שקט. טאלין פקח את עיני הקרח שלו. גופו כאב. "שליטה, טאלין",
הוא שמע את קולו של הזקן, "מה אני מנסה ללמד אותך כל השנים
האלה?". טאלין התיישב ושתק, הוא ידע שהזקן צודק. הוא שוב נתן
לכוח להשתלט עליו ובכך איבד את כל ההגנות שלו.
זה הכוח, הוא ידע, הכוח המשכר. טעימה אחת ממנו והוא צריך עוד
ועוד. נגיעה אחת בכוח וכל העולם נמצא בידיים שלו. מחשבה אחת על
הכוח ולפתע הוא יודע את הכל. גם עכשיו הוא חש בכוח, מרוחק,
קורא לו.
"שליטה, טאלין", חזר הזקן, "אחרת זה ישרוף אותך. אין אף גוף
בעולם שיכול להכיל עוצמה אינסופית". טאלין ניגש אל המזרן שלו
על הרצפה ועצם את עיניו.

הזקן הביט בילד הישן. "רק ילד", הוא חשב, "עוד לא בן 14". הוא
הביט בגוף הצנום מחלים במהירות מהעוצמה שפגעה בו. עוצמה אדירה.
כמעט כל מה שהזקן יכול היה לגייס.
הוא עצמו נדהם מכמות הכוח שהילד הכיל בתוכו, אם הוא לא היה
מפיל את ההגנות שלו הזקן כבר מזמן היה עפר ואפר. ולמרות זאת
הוא לא ראה סימנים לכך על הילד.
הוא שלח את הכוח לעבר הילד, מוודא שמחסום הקול ששם עליו עדיין
במקומו.

טאלין נרעד, הוא חש בכוח הנוגע בו, ממשש את המחסום הבלתי נראה
שעל גרונו. הוא רצה לזוז משם, אך הוא ידע שזה לא ישנה לזקן כלל
היכן הוא נמצא. הוא רצה לאמר לו שיפסיק, אך הוא לא היה יכול.
מחסום מקולל. אם היה יכול היה שולח את ידו וקורע את גרונו, רק
להפטר מזה. הוא הפסיק לחוש את הכוח ושמע המהום מרוצה מכיוונו
של הזקן.
הוא הכריח את עצמו להרגע. הוא ימשיך ללמוד מהזקן עד שילמד כיצד
להסיר את המחסום. אז, כך, אמר לו הזקן, הוא יהיה קוסם מן
המניין ורשאי לדבר עם קוסם מן המניין. אז, כך ידע טאלין, יהרוג
את הזקן. הוא עצם את עיניו ונרדם כשחיוך על שפתיו.

הזקן ווידא שכל הגנותיו היו במקומן. לאחר מכן בדק את הגנותיו
של הילד. "הוא השתפר מאז הפעם שעברה", ציין לעצמו בסיפוק. הוא
החל להדוף את ההגנות, אך הן לא זזו. הוא החל להפעיל עוצמה
גבוהה יותר.

טאלין חש בזקן מנסה לפרוץ את הגנותיו. הוא החליט הפעם להתרכז
רק בהגנה, הוא לא ינסה לתקוף עד שיגלה חולשה. עוצמת הפריצה של
הזקן גברה וטאלין חיזק את הגנותיו בהתאם.

הזקן חייך לעצמו והפסיק לתקוף. הוא מנוסה מכדי להניח לעצמו
להיות מותש ע"י יריב שלא תוקף. הוא החל לחזק את הגנותיו, הוא
ימתין שטאלין יעשה את הטעות שלו.

טאלין המשיך לחזק את ההגנות שלו, שואב עוד ועוד כוח. הוא כבר
לא חש את חיטוטיו של הזקן, והניח שהוא מתכנן את המתקפה הבאה.
הוא חיזק את ההגנות שלו, ווידא שכולן במקום. הן במקום. הוא שאב
עוד כוח כדי לחזק אותן. דמו כבר בער, אך הוא הרגיש שהוא
בשליטה. הוא הבחין במשהו שהזקן לא לימד אותו. בעוצמה כזו של
כוח ההגנות נראו קשיחות יותר. קשות יותר. הוא ניסה לגעת בהן
מבפנים עם הכוח מבלי שיתפרקו.
כן, הוא יכול לשנות את הכיוון שלהן. הוא יכול להזיז אותן. הוא
לא צריך הרבה הגנות, מספיקה אחת שהוא יכול להזיז.

הזקן ראה את הגנותיו של טאלין נופלות אחת אחרי אחת. הוא הבחין
ברמת הכוח של טאלין ונדהם, הוא ידע שטאלין מסוגל לאחוז בכמות
אדירה של כוח, אך כמות שכזו היתה בלתי נתפסת. הוא חשב לעצמו
שעם עוצמה שכזו טאלין יוכל בוודאי לקרוע את המחסום מגרונו.
ברגע שילמד את טאלין לווסת את כוחו לתדרים שונים לא יהיה צורך
בזה. הוא התנער. אין זה הזמן לשקוע במחשבות. טאלין ככל הנראה
שאב יותר מדי כוח ולכן הוא איבד את הריכוז. הזקן אסף את כל
העוצמה שיכול היה לגייס, אין ספק שהוא יזדקק לכולה כדי להמם
אותו קלות. הוא השליך את הכל.

הזקן הביט נדהם. ההגנה של טאלין זזה. "זה בלתי אפשרי", הוא
מלמל. הכוח שהשליך פגע בהגנה במלוא העוצמה וניתר ממנה בחזרה.
"זה בלתי אפשרי", הוא חזר. בהבזק אחד בודד הוא הבין שמעולם לא
היתה הגנה עם עוצמה גדולה כל כך. עוצמת ההגנה הפכה אותה לקשיחה
עד כדי כך שהיא לא ספגה את המכה, אלא החזירה אותה במלואה.
בהבזק הבנה שני הוא הבין שהוא השליך את מלוא העוצמה שלו. שלא
היתה לו הגנה. בהבזק שלישי הוא כבר לא הספיק להבין דבר.

טאלין הביט בזקן נופל לקרקע. שמחת נצחון גאתה בו, עכשיו לא
תהיה לזקן ברירה אלא להכיר בו כשווה ולהסיר ממנו את המחסום.
הוא ניגש לעבר הזקן כשחיוך זחוח על פניו. לא עבר זמן רב עד
שהבין שהזקן לא ילמד אותו דבר. ושלעולם לא יסיר ממנו את
המחסום. דמו החל לבעור בתוכו, הוא ניסה לאחוז במחסום אך זה חמק
ממנו. הוא ניסה לתקוף אותו מכיוונים שונים כפי שעשה מאות פעמים
בעבר, עיני הקרח שלו אדמו ממאמץ, דמו להט כמתכת מלובנת.
לפתע לא הרגיש יותר כוח בסביבה. דמו עדיין להט, אך לא היה לו
יותר מהיכן לשאוב. "מסתבר שהכוח אינו אינסופי", הוא חשב
כשהתיישב מובס על רצפת הטירה. הוא שחרר את הכוח הלא מנוצל
בחזרה לעולם, ושתק.

שנים על גבי שנים הוא יושב לו בטירה, לא מדבר עם איש. מדי פעם
יוצא לקנות לעצמו מזון, הוא מביט במוכר בעיני הקרח שלו, והמוכר
מתכווץ וממהר להביא את המצרכים הקבועים. "השתקן", הם קראו לו,
אך גם לשם זה הוא לא ענה.