בעולם של חלומות תחת ים של הזיות הוא יושב ומחכה, מחכה ללילה.

הוא כבול למקומו בשרשראות של מציאות, מציאות כחולה אפרפרה של
שגרה קרירה. הוא חולם בהקיץ, כי לישון הוא לא יכול. הוא חולם
לשבור את כבלי המציאות המשעממת ולפרוץ אל עולם הדמיון.

בלילה, עת הולכים אנשים לישון, מתמלא ים החלומות בכל הטוב
שבעולם. כל החלומות מקבלים חיים לנגד עיניו, החלומות היפים
ביותר והטובים ביותר. את כולם הוא רואה קורמים עור וגידים. הוא
חש את האושר, את השמחה, את העוצמה הנודפת מהם. הוא כמה לגעת,
לדעת להיות חלק מההויה הרוחנית הזו.

הוא יודע שזה אסור לו. הוא יודע שהלילה כמו כל לילה הוא לא
יוכל להתאפק. הרגשות המשכרים קוראים לו, מושכים אותו. כאן נערה
המחבקת את אימה. שם נער מנשק את אהובתו. פה אדם מגלה שזכה
בלוטו. והעונג, העונג הצרוף הנודף מהם מענה אותו עד לכאב.

הנה ילדה קטנה מתנדנדת באושר, חיוך ענק מכסה את פניה. הוא נותן
לעצמו להתמסר לתחושה הנובעת, הוא עוצם את עיניו. הוא פוקח
אותן, קרוב מדי. הוא מנסה להתרחק, ידו נשלחת לעברה. היא נופלת,
היא צועקת, היא נעלמת.

התחושה המשכרת של האושר שנגנב, הוא לא יכול להפסיק עכשיו. הנער
שנוהג במכונית בפעם הראשונה ועובר תאונה, הילדה שאביה הופך
למפלצת מול עיניה, האמא שנאלצת לבחור איזה מילדיה יחיה. שכרון
חושים משתלט עליו, הוויה מענגת של אושר דמיוני. ואז זה נגמר.

הבוקר עולה, והעונג נעלם אט אט, הוא מתיישב במקומו כבול בכבלי
המציאות המשעממת. שוב הוא נכשל. שוב הוא יושב ומחכה ללילה,
אולי הלילה הוא יצליח להתעלות על עצמו. אולי הלילה הוא יעמוד
במבחן ויוכל לעזוב את ים ההזיות אל עולם הדמיון התמידי. סיוט
מליט את פניו בידיו ובוכה.