חול. חול זה טוב. זה נח כזה, אפשר להתחבא בקלות בין כל הגרגרים
הקטנים. וגם תמיד אפשר למצוא איזה נעל להדבר אליה, ולקוות
לטוב.
חול. כן. הייתי בחול, מוקפת כולי בהרים זהובים של גרגרים.
יכולתי לשמוע מישהו מגיע. כן, הוא התקרב. ראיתי את הנעל. נייק
אייר כלשהי. קפצתי עליה והתמקמתי במקום טוב על הסולייה.
חיכיתי.

כשבעל הנעל הגיע הביתה מייד ירדתי ממנה והתחלתי לחפש יישוב. לא
עברו חמש דקות עד שמצאתי כזה. חתולה פרסית נחה לה על ספה בחדר
כלשהו בבית החדש שלי. היא אפילו לא הבחינה בי כשקפצתי מהשטיח
עליה ונאחזתי בפרווה שלה. היא לא הבינה כאשר הטלתי את כל
הביצים שלי עליה. רק שכבר הקמתי מושבה לתפארת, ועשרות בנותיי
שרצו על הפרווה הלבנה שלה היא שמה לב, והתגרדה כל הזמן. אבל זה
לא עזר לה, אנחנו היינו עליה, והתכוונו להשאר.

פרווה. פרווה זה מצויין. זה מחמם, וממש קל לקפץ עליה. אבל הכי
כיף בפרווה זה מה שקורה בלילה, כשאפשר לרדת ממנה ולחפש את בני
האדם האלה. כשהם ישנים הכי קל למצוץ להם את הדם. לאיש שהביא
אותי לבית, זה עם הנייק אייר, די נמאס שאני מנסה לעקוץ אותו כל
לילה, אבל אני חייבת דם. חייבת דם בשביל לחיות.

היום בבוקר, כשהם התעוררו ואכלו ארוחת בוקר, והחתולה הלכה,
כשאני עליה, לשתות קצת, יכולתי לשמוע את בעל הבית ואשתו מדברים
עליי.
הם אמרו שאני מטרד, ושהם עשו טעות כשהוציאו אותי מבית המשוגעים
מלכתחילה. הם אמרו שהם לא יודעים מה הרופאים חשבו כשהם אמרו
שאני כבר בריאה. בעל הבית אמר שהוא לא יכול לישון בלילות כי כל
חצי שעה אני מעירה אותו בנסיון למצוץ לו את הרגל.

היום אחר הצהריים הם החזירו אותי למוסד. הכניסו אותי שוב לחדר
לבן סגור, ושמו אותי בתוך ג'אקט משוגעים לבן וסגור וקשור.
כשהייתי לבד בחדר נזכרתי שהז'אקט הזה היתה הסיבה שחשבתי שאני
קרצייה מלכתחילה. עם הג'אקט הזה לא יכולתי לעשות שום דבר חוץ
מלקפוץ. הם אשפזו אותי על טראומה, כי ראיתי את דוד שלי נרצח
מול העיניים שלי והפכתי לפרנואידית, אבל במהלך האישפוז כנראה
קבלתי סוג אחר של מחלה נפשית. עם הג'אקט הזה שהרשה לי רק
לקפוץ, ובתוך החדר הלבן לבן הזה, לבן כמו הפרווה של החתולה
שלי, התחלתי לדמיין שאני קרצייה. קפצתי ממקום למקום, בלי להגיד
כלום. ועם השבועות הדמיון החל להפוך למציאות. אפילו את ההורים
שלי לא זיהיתי כשהם באו לבקר, ורק המשכתי לקפץ לי בחדר
כשהרופאים התחננו שאגיד משהו.

ועכשיו אני כאן שוב. בחדר הלבן. סגורה בתוך הג'אקט. ועכשיו, פה
לבד, אני מתחילה לדמיין שאולי אני בכלל לא קרצייה. אולי אני
סתם ילדה בת 17 שנכנסה לשוק והחליטו לאשפז אותה. לא. אני לא
קרצייה. אני סתם ילדה בכותונת משוגעים. סתם ילדה קטנה, כלואה
בתוך חדר קטן, ובתוך עצמה. וכשאני כאן, מקבלת את האוכל והמים
שלי דרך חריץ קטן בדלת אני שואלת את עצמי אם יש בכלל הבדל.