[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
החור השחור של לודוויג

לודוויג ישב על הרצפה במטבח שלו וזרק מטבעות של רבע מארק אל
תוך החור השחור שלו. עוד מטבע, ועוד מטבע, והנה עוד מטבע נבלע
לו בתוך העיגול השחור הזה. והוא סתם ישב לו שם מול החור שלו
ותהה על המשמעות הקוסמית שמאחורי קופסת גפרורים. אותם גפרורים
מסכנים יושבים להם יחדיו בקופסה ומחכים שמישהו יוציא אותם ממנה
לרגע זוהר אחד של חופש ואחריו שריפה וכיליון. וכל אותה עת שהוא
מהרהר הרהורים קוסמיים אלו, ידו הימנית המשיכה וזרקה את
המטבעות הנוצצים שמונחים להם בסתמיות על בתוך צנצנת, המשיכה
וזרקה אותם אל תוך התהום הפרטית והאינסופית שברשותו. לודוויג
המשיך והרהר, על גרגר חול בחוף ים עמוס, על משמעות טיפת גשם
שנופלת על עיר סואנת, על גורלה של נורת רחוב. ויד ימינו המשיכה
והוציאה מטבעות נוצצים של רבע מארק מתוך צנצנת שקופה, מוציאה
אותם אחד-אחד ומשליכה אותם בקלילות אל תוך אותו כתם שחור ברצפה
שאל מול לודוויג.

לאחר שכל המטבעות נזרקו באופן שיטתי אל תוך החור השחור,
לודוויג הקים את עצמו וגרר עצמו לסלון. שם, על הספה, ישבה לה
בנינוחות בחורה בלונדינית נחמדה, כאשר ראשה שמוט אחורה. לפי
קצב פעימות ליבה ניתן היה לדעת שהיא מתה. בערך באמצע הדרך
במורד גרונה היה מונח לו זית אשר היה ממוקם כך שלאוויר יהיה
קשה מאד להגיע מצד אחד של הגרון לצדו השני. לודוויג התיישב ליד
הבחורה המתה. על השולחן שממולו מוטלת לה כוס מרטיני ריקה.
מרטיני, הוא הרהר לעצמו, הלנה אהבה מרטיני. כל יום בסביבות
השעה 4:30, בהפסקת הפרסומות שבין "פריז - עיר האופנה" ל"הלבשה
תחתונה היום", היא הייתה צועקת ללודוויג מן הסלון: "לודוויג,
תהיה מתוק ותביא להלנה כוס מרטיני. הלנה הייתה עושה את זה
בעצמה אבל אתה יודע שהיא אינה יכולה לבצע מטלות שכאלו במצבה".
לודוויג שנא אנשים שמדברים על עצמם בגוף שלישי, אך לאחר מחשבה
מרובה הוא הבין ששנאה היא רק התאחדות מרדנית של נוירונים
בניסיון נואש לתת תחושה של רגש. כוס המרטיני המוטלת אל מול
הבחורה המתה צברה בתוכה שכבות על גבי שכבות של משמעויות נסתרות
ואמרות חכמות על החיים, ולודוויג לקח כעת את הזמן להרהר על
כך.

הבחורה המתה הסיחה את דעתו של לודוויג. נראה היה זה כאילו היא
מנסה להגיד משהו אך לא יכולה משום שהיא אינה בין החיים יותר.
לודוויג ניסה כעת לחקור מה היא מנסה להגיד, אך הבחורה סרבה
בעקשנות לענות לו. עקשנית במוות כפי שהייתה בחיים, הוא תהה.
הוא הסתכל והביט בה ארוכות, מצמצם את עיניו כבן אדם אשר מנסה
לקרוא ספר בחדר חשוך. לודוויג המשיך כך במשך כמה דקות עד אשר
היה בטוח שהתמונה הזאת לא תמחק מזכרונו והוא יוכל לשוב ולהגות
בה בעתיד. הוא נעמד והרים את הלנה כך שידיו היו חבוקות מאחוריה
וידיה זרוקות מאחוריו, כך שאם היא הייתה בחיים הם בוודאי היו
כעת באמצעו של ריקוד כלשהו. הוא כיבה את המוזיקה שהתנגנה
בראשו, גרר את גופתה של הלנה והשכיב אותה מול החור. "הלנה",
הוא פתח בהספד, "נולדת, חיית וכעת את מתה. אכן, החיים מלאים
באירוניה קרה וציניות עוקצנית, אבל לצערך את כבר לא תוכלי
לחוות את כל זה. אנחנו נתגעגע למבטך הקפוא, לאישיותך הכל כך לא
ידידותית, ולעובדה שהצלחת לעשות מחיינו גיהנום צרוף. מי ייתן
וחייך הבאים יהיו מהנים כחייו של חילזון על מישורי מלח...".
לודוויג גלגל את גופתה הטרייה של הלנה אל תוך החור, צפה
בנפילתה אל תוך האינסוף הריקני והלך לבדוק אם נותר דבר מה
לאכול במקרר.

הוא פתח את דלת המקרר וגילה, כצפוי, שכל מה שנמצא במקרר הוא רק
קופסת סרדינים חצי פתוחה, חצי אכולה, חצי רקובה. הוא נעצר
והחליט שיש להרהר בכך. צלצול טורדני בדלת קטע את רצף מחשבותיו
שניה לפני שהגיע לקתרזיס. העולם נגדו, כעת זה היה ברור. הוא
צעד לעבר הדלת בלית ברירה. אם זאת עוד דוגמנית עבר בלונדינית
הוא לא הולך להכניס אותה הביתה, הוא חשב לעצמו. תורת ההסתברות
ניצחה שוב. מולו עמדה אישה מבוגרת בחלוק בית ובכפכפים, כשבידה
שקית זבל שחורה מייללת. לודוויג לא דרש שום צו לבוש מן האנשים
שבאו על מפתנו, אבל מעט טיפוח לא הרג אף אחד. "זה החתול שלי",
היא אמרה והצביעה על השקית, "החלטתי שאם אני לא אטפל בו, אז אף
אחד לא יטפל". "ולמה שאת לא תטפלי בו?" שאל, מנדב שמץ של
התעניינות מזויפת לקולו. האישה פזלה ימינה ושמאלה במשך כמה
שניות ארוכות. ידיה רעדו, ורגליה הדקות שהציצו מתחת לחלוקה
המרופט נראו כאילו הן הולכות לקרוס אם מישהו לא יספק לגופה של
האישה תמיכה משנית.
"אתה באמת רוצה לדעת?"
"נניח."
"זה בגלל שהחתולה הזאת היא השטן. יש לה את העיניים של השטן,
היללה של השטן ומחשבות שטניות עוברות כל הזמן בראשה. גם יש
איזה אזכור בתנ"ך בקשר לשטן שיופיע בתור..."
"מצוין, 30 מארק."
לודוויג לא הפלה אף אחד. לא את הלוקים בנפשם, לא את
המאפיונרים, וכמובן שלא את האלכוהוליסטים והנרקומנים. מי שבא
מצויד בסכום המתאים לדלתו של לודוויג היה רצוי בכל שעה. יש
שיקראו לזה 'צביעות', יש שיקראו לזה 'זנות', לודוויג קרא לזה
'פרנסה'. האישה הממורטת נתנה בידו של לודוויג את השקית - שכעת
נעה בצורה שמעידה על כך שהיא מודעת לגורלה - ואת 30 המארק,
והלכה לה לדרכה מלאה בתחושה של סיפוק שרק בן אדם מטורף יכול
להשיג.

לודוויג לקח את השטן שבשקית וצעד עמו בדרכו האחרונה. הוא הושיט
את ידו בצורה תאטרלית מעל החור וזרק את השטן פנימה. כמו דברים
רבים שנפלו לפניו, גם השטן צלל אל תוך החשיכה עד שאוכל כולו על
ידה. שטן בשקית פלסטיק שחורה, הרהר לודוויג, והתיישב אל מול
החור, זה בהחלט דבר ששווה את זמני.

אמו של לודוויג קפצה שוב אל מחשבותיו. "תואר בפילוסופיה לא
יביא אותך לשוב מקום", היא הייתה גוערת בו, "מה שאתה צריך זה
משהו ריאלי, כמו אביך". אביו של לודוויג הופיע כעת בראשו בפוזה
טיפוסית של מהנדס, אוחז בידו האחת עיפרון ובידו השנייה שרטוט
של מזרקה, או מוזיאון, או בניין עירייה, או כל דבר אחד שיגרום
לאנשים לומר "וואו, כמה נאה!" או "הדבר הזה כל כך יעיל ומעוצב
כראוי!". לודוויג ראה אותם במוחו, מחליקים יחדיו אל תוך החור
השחור, נשאבים אל תוכו מצד אחד ונדחפים אל תוכו מן הצד השני.
אנשים כל כך טובים, הוא תהה, ועם זאת כל כך מתועבים.

פאוזה רבת משמעות

לודוויג הגיע לרגע אליו חיכה במשך כל יום חייו. הקתרזיס.
בראותו בעיני רוחו את הוריו מחליקים בפעם המיליון לתוך החור
שברצפת המטבח שלו, הוא תהה לעצמו מה נמצא בצד השני של התהום.
איך לא עלה על זה קודם? כיצד הדבר עבר במוחו רק בפעם הראשונה?
אכן, דרך פעולתו של אותו ספוג אשר אנו מכנים 'מוח' היא מסתורית
ביותר, מונעת מאדם - אשר מלאכת חייו היא להרהר על האלמנטרי
ביותר - להרהר על הדבר המוזר ביותר אשר חייו סובבים אותו.
לודוויג נעמד והביט אל תוך החור, הצלילה אל תוכו תהיה הישגו
המחשבתי, הגופני והפילוסופי הגדול ביותר עד כה. בניגוד מוחלט
לאופיו הוא זינק אל תוך החושך ללא תהיות מיותרות. אותו הדבר.

בפנים החושך היה מושלם, והתחושה הייתה שאתה הוא הדבר היחיד
שמפריע את שלוות המרחב. 'ריק' היא מילה מוגזמת לכלום שהשתרר שם
בפנים. אפס תחושות, אפס מחשבות, אפס. ריקנות והוואקום שנוצר
כשהריקנות נגמרת. ופתאום כאב, כאב נורא שמגיע משום מקום ופוגע
בכל דבר שסביבו. תחושות לא מוסברות ומחשבות לא הגיוניות.
ובחלקיק שנייה אחת הכל נגמר. לודוויג עדיין היה מוקף חשכה אבל
כעת זאת הייתה שוב חשכה מוכרת, חשכה מציאותית. הוא יכל להרגיש
את ציפורניו שלו עצמו נעולות בבטחה בתוך הבשר ואוזניו הזדקפו
כעת בתנוחה לא אופיינית. קולות מוכרים נשמעו ברקע והוא ניסה
לחבר את ההברות והמילים שהתעופפו סביבו למשפט הגיוני. "יש לה
את העיניים של השטן, היללה של השטן ומחשבות שטניות עוברות כל
הזמן בראשה. גם יש איזה אזכור בתנ"ך בקשר לשטן שיופיע
בתור..."
"מצוין, 30 מארק."
הוא די הופתע לשמוע את עצמו נמסר לעצמו תמורת 30 מארק. כעת הוא
נזכר שהוא כבר היה במצב הזה, ואם לא במצב הזה אז במצב נורא
דומה. הוא נזכר שהוא כבר נזרק אל תוך החור בתור עציץ, בתור
גופה ואפילו כבר בתור מטבע של רבע מארק. גלגול נשמות נצחי
ומחזורי אשר סובב סביב דבר אחד, הוא הסיק מן הנתונים שסבבו
אותו כעת בצורה מעיקה מעט. כדאי שאקח לעצמי כמה רגעים להרהר על
כך, חשב לעצמו בעת שצלל אל תוך החור שחור פעם נוספת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איך נשמע פלוץ
של אדם ללא
רקטום?





ביג מק וזן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/04 13:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה