פרולוג
הרבה אנשים לא יודעים מה זה מוות. אני יודע.
הרבה אנשים לא יודעים מה זה לוותר על מוות. אני יודע.
התאונה קרתה ביום הראשון שיצאתי לרכב לבד על האופנוע שלי.
הרשיון היה מוכן בתוך הארנק שלי, שנח בכיס, רשיון שהשגתי אחרי
שעברתי טסט ראשון, כמו שצריך. את האופנוע קניתי מכסף ששמרתי
עוד מהבר-מצווה שלי במיוחד למטרה הזאת. ההרגשה של העלייה על
האופנוע שלי, ולא של המורה לנהיגה, ולהתחיל לנהוג בו היתה
ההרגשה הכי נהדרת בעולם. טוב נו, אולי לא הכי נהדרת, אולי
ההרגשה של לנשק את נועה היתה נהדרת יותר.

דואר יוצא, דואר נכנס
הזכות קדימה היתה שלי. באמת! בצומת לייד בית הספר שלי, יש למי
שמגיע מהכביש הראשי זכות קדימה על פני אלה שצריכים להשתלב
מהצומת. לא הרגשתי צורך אפילו להאט. כשהגעתי לצומת הזאת הכביש
היה ריק לגמרי, נסעתי בחמישים קמ"ש, כמו שמותר בתוך העיר, הכל
היה בסדר גמור. כנראה שהטנדר שהחליט לא לעצור בעצור מיהר מאוד
לאיזשהו מקום, כי הוא נסע לפחות שבעים, וההתנגשות שלו איתי
העיפה אותי ואת האופנוע שלי לכל הרוחות. הרגשתי, שאני עך
מהאופנוע, באוויר. הרגשתי את האדמה מתקרבת. הרגשתי את הפגיעה
הקשה באספלט של הכביש. הרגשתי את האופנוע נופל עליי, בשיא
העצמה, ישר על הרגליים. ואז לא הרגשתי את הרגליים בכלל. שמעתי
את חריקת הבלמים של הטנדר, שכנראה עצר לבדוק אם אני בסדר. אבל
מי שנהג בטנדר הזה החליט אחרי כמה שניות לברוח משם כמה שיותר
מהר, כי אחרי חריקת הבלמים הזאת הגיע הקול של המנוע, ואז הקול
של הטנדר מתרחק. שמעתי מכוניות אחרות עוצרות, אנשים שואלים אם
אני בסדר. שמעתי את הרוח הקרירה שנשבה באותו יום עוברת לי
באדישות ליד האוזן. אבל את הקול של האמבולנס, שהגיע עשר דקות
אחר כך, כבר לא שמעתי.

כשמתים הכל שחור בהתחלה, ואז הכל מתחיל להתבהר ופתאום אתה רואה
הכל. הייתי במין אולם פתוח וגדול, עם המון אגמים ומפלים מסביב.
היו שם די הרבה אנשים, כולם לבושים בלבן. הרגשתי את הרגליים
שלי שוב, וכשהסתכלתי עליהן ראיתי שהן נראות בסדר גמור, כאילו
לא היתה שום תאונה שכללה אופנוע נוחת בחזקה עליה, דבר שהיה
צריך למעוך אותן לגמרי. למען האמת, הרגשתי טוב יותר ממה
שהרגשתי בכל ימי חיי. נשמתי לריאות שלי אוויר נקי לגמרי, בלי
שום שמץ לזיהום שיש באוויר בכדוא הארץ. עמדתי במקום בו
התעוררתי, ולא הבנתי איפה אני. עמדתי ככה בערך שעה, עד שהגיעה
אליי אחת עם שיער בלונדיני מדהים, שהיתה לבושה כולה בבגדים
לבנים. היא נראתה בערך בגילי. היה לה חיוך שנראה טיפה מזוייף,
ועיניים קצת חולמניות. אחר כך, כששאלתי אותה מה פשר המבט הזה,
היא אמרה שהיא מתגעגעת.

היא אמרה לי שקוראים לה עדן. שאלתי אותה אם זה היה גם השם שלה
כשהיא עוד חיה, או ששינו לה אותו כשהיא הגיעה למקום הזה. היא
חייכה את החיוך החצי-מזוייף שלה, ואמרה שהעולם עובד בדרך
אירוני. 'מי היה מתאר,' היא אמרה לי 'שדווקא בחורה בשם עדן
תמות כל כך צעירה, הא?' ואז היא נאנחה אנחה גדולה, והתחילה
להסביר לי איפה אני.
'אתה בגן-עדן. טוב נו, למען האמת זה לא בדיוק גן-עדן, כי אין
כאן שום מקום אחר. כולם מגיעים לכאן, במוקדם או במאוחר. אין
שום גיהנום. מן הסתם, אם הגעת לכאן, נהרגת איכשהו.' היא המשיכה
להסביר את המובן מאליו. אני נמצא בגן-עדן כי נהרגתי (מפתיע!),
אני לא יכול לתקשר אם אנשים שם למטה, אבל מצד שני אני מקבל בית
גדול כזה, ויש לי מלא הטבות נחמדות בתור מת. 'בכלל, הכל די
נחמד כאן. חיים טובים. אין מלחמות, אין אנשים רעים. גם אנשים
שהיו רעים פעם משנים פרספקטיבה כשהם מגיעים לכאן.'
שאלתי אותה אם מתישהו אני אפסיק להתגעגע לאנשים החיים, כגון
המשפחה שלי. כגון נועה. המבט החולמני בעיניים שלה רק הובלט
יותר פתאום, זה היה הזמן שהיא ספרה לי שהיא מתגעגעת. 'אני לא
אשקר לך כמו ששיקרו לי. לא. אתה אף פעם לא שוכח את מי שהכרת
כשהיית בחיים. רוב האנשים כאן מתגברים על הגעגועים האלה,
וממשיכים לחיות האלה בהרגשה שיבוא היום שהם יתיחדו שוב עם
אהוביהם, כי הרי כל אחד צריך למות מתישהו. כשאני הגעתי לכאן
אמרו לי שכל הגעגועים שאני מרגישה יעברו תוך כלום. מאז עברו
ארבע שנים, והגעגועים רק החריפו'. היא אמרה לי שלא מתבגרים
במוות, שאני אשאר לנצח בגיל בו נהרגתי. היא נהרגה בגיל 18
וקצת, שבועיים לפני שהיא היתה אמורה להתגייס לצבא. מסתבר שהיא
חיה בעיר שלי, וגם למדנו באותו בית ספר (בהפרש שנים קטן).
כשהיא סיימה להסביר לי כל מיני דברים בסיסיים על 'ביתי החדש',
יצאנו מהאולם הפתוח הזה שבו הופעתי. היא הסבירה לי שהאולם הזה
הוא מרכז העיר של המתים (ככה הם קוראים למקום הזה), שם כל
החדשים מופיעים. מהמרכז משתרעים מאות רחובות קטנים, שבכל רחוב
יש כמה בנייני ענק. גודלי וסוגי הדירות משתנים בהתאם לרחובות
בהם הם נמצאים. ככל המתרחקים מהמרכז, כך גודלות הדירות. הדירות
הגדולות יותר הן הדירות שמוקצבות למשפחות שלמות (משפחות שנהרגו
בתאונת דרכים, למשל) או לאנשים שמגישים בקשות מיוחדות לגור
ביחד. מכיוון שאני הייתי בודד וצעיר, קבלתי דירה קטנה יחסית
ממש קרוב למרכז, באותו בניין שבו עדן חיה.
הדירה שלי היתה מורכבת משלושה חדרים, מטבח קטן, שירותים
ומקלחת. הכל היה כמו בחדר של מלון חמישה כוכבים, מסודר ונח.
במטבח היה מקרר שבתוכו היו כל המאכלים האהובים עליי. בחדר שינה
שלי היתה מיטה זוגית גדולה. בחדר השני היו כל מיני עיתונים,
קראתי לו 'חדר הפנאי'. החדר השלישי היה הסלון. היתה שם טלויזיה
די גדולה, ספת עור נוחה וחלון גדול שהשקיף לעיר. מכיוון שהייתי
בקומה השמונים, הנוף שנפרש לעיני היה רחב, ודי מדהים. העיר
נראתה כמו עיר עתידנית כזאת מסרטי מדע בדיוני. בכלל לא מה
שמצפים מעיר מתים. לא היו שם שום עננים על הרצפה, למשל.

נהרגתי בגיל שבע עשרה וחצי, לקראת סוף שנת הלימודים ה-11 שלי.
את נועה הכרתי מתחילת השנה. היא היתה שכבה מתחתינו באותו בית
ספר.
אתם מכירים איך זה שמבחינים במישהי, וישר יודעים שהיא מוצאת חן
בעינכם? ככה זה היה אצלי עם נועה. בהתחלה ראיתי אותה בחצר,
באחת מההפסקות בשבוע הראשון ללימודים. היה לה שיער שחור ארוך
כזה, שגלש אל מתחת לכתפיים, והיה לה ביטחון עצמי ממש גדול - את
זה הסקתי מהצורה בה היא הלכה. מאז ראיתי אותה כמעט כל יום
בהפסקות, והערצתי אותה מרחוק. הסתכלתי עליה הולכת עם החברות
שלה, מדברת איתן, צוחקת איתן. חששתי להזמין אותה לצאת, ובשביל
לא לעשות את זה המצאתי לעצמי תירוצים מטופשים.
את השם שלה גיליתי די בטעות. הלכתי עם חבר שלי כשהיא באה
ממולנו. 'היי, אסי' אמרתי לחבר 'אתה רואה את זאתי עם השיער
השחור, שעברה עכשיו? כן, זאתי. אל תצביע, אולי היא תשים לב.
בכל מקרה, אני מה זה דלוק עליה!'. אסי, חבר שלי עוד מהיסודי,
הסתכל עליי וצחק לי בפנים. 'הולך עכשיו על קטינות, הא?'. 'איזה
קטינות, זה לא שאני מתחיל עם חטניקיות או משהו.' עניתי לו בקול
ציני. אסי השפיל את המבט, כי היתה לו לפני כמה חודשים חברה
חטניקית.
אף פעם לא הבנתי מה הוא מצא בה, כי לא רק זה שהיא היתה עוד
נורא קטנה, היא גם נראתה די רע. לא שהזעתי לשאול את אסי את זה,
כמובן. לך תגיד לחבר טוב שלך שאתה חושב שהחברה שלו מכוערת. הם
היו חברים איזה שלושה חודשים, ואני כל הזמן שתקתי. בסוף הוא
זרק אותה, אמר לי שנמאס לי שהיא לא נותנת לו, ושיש גבול לכמה
בן-אדם מסוגל לסבול. רק שבועיים אחרי שהם נפרדו, ואסי כבר היה
חבר של אחת שידועה בשכבה שלנו כמי שלא שמה חשבון על מין, שאלתי
אותו מה הוא מצא החטניקית הזאת.
'אה, היא? ראיתי בה כהשקעה לטווח ארוך. אמרתי לעצמי שאם אני
אהיה חבר שלה עכשיו, כשהיא עוד לא נראית משהו, לא יהיה לי העיה
להשיג אותה. ככה אני אסבול שנתיים, עד שהיא תגיע ליוד, שזה
בערך הגיל בו הבנות מתחילות להראות ממש טוב, ואז תהיה לי חברה
ממש כוסית, כזאת שלא יכולתי להשיג באף דרך אחרת.'
אסי תמיד היה כזה, ולא יכולתי להגיד אחר שהתשובה הזאת לא היתה
צפויה. בכל מקרה, כמו שקורה כמעט לכל דבר שאסי מחליט, הוא לא
הצליח 'לשמור על ההשקעה שלו' לטווח ארוך, כי כפי שכבר ציינתי,
מהר מאוד נמאס לו ממנה. הוא תמיד סיפר לי אחר כך איך היא עוד
מתקשרת אליו לפעמים, ובוכה שהיא עדיין אוהבת אותו ולמה הוא עזב
אותה. כשהוא סיפר לי את זה הוא סיפר לי הכל בצחוק כזה של 'איזה
ילדה מפגרת'. שנאתי את אסי שהוא היה כזה. אם הוא חושב שהיא כל
כך מפגרת למה הוא היה איתה מלכתחילה? אני, למשל, בחיים לא
הייתי עושה דבר כזה. היה מקרה, בכיתה ט', שנדלקתי על מישהי
מהשכבה כי היא נראתה ממש טוב. אבל מה, כמה שהמראה שלה היה יפה,
ברגע שהתחלתי לדבר איתה נוכחתי לדעת שאלוהים לא חנן אותה בהרבה
יותר בשני תאי מח, במקרה הטוב שלושה. בסוף לא התחלתי כלום עם
הילדה הזאת, כי אצלי מה שחשוב יותר מהמראה הוא האופי, ולילדה
הזאת - בואו נודה בזה - לא היה אופי. אסי, לעומתי, יקח כל אחת
עם תא מח פעיל אחד שנראית טוב ונותנת. בגלל זה הלך לו ולחברה
שהיתה לו אחרי החטניקית כל כך טוב. הם בקושי דברו אחד עם השני
שיחות אינטימיות כאלה, אבל הסקס היה טוב, ותודה ששאלתם.

אסי תפס אותי במסדרון יומיים אחר כך. 'נועה', הוא אמר בלי. לא
שלום, לא מה נשמע, לא כלום. פשוט נועה. 'נועה מה?'. נועה', הוא
ענה לי, כאילו זה מובן מאליו: 'ככה קוראים ליודניקית שנדלקת
עליה.' 'אה. איך אתה יודע?'. 'סתם, הייתי אצל יוני אתמול,
ובחדר מדרגות שם ראיתי אותה. שאלתי אותו אם הוא יודע עליה
משהו, והוא אמר שהיא שכנה שלו כבר המון זמן. נועה שחר, זה השם
המלא.'
די נדהמתי מכל זה. אני כבר כמה חודשים ניסיתי להשיג עליה
איכשהו פרטים (לא הלך לי, כי לא היו לי אף חברים בשכבת י' שהיו
יכולים לספק מידע), ואסי ככה בכלום, אחרי יום אחד משיג את השם
שלה ואיפה היא גרה.
יוני היה בחור טוב. היה לו שיער מגולח תמיד. היינו יחד בכיתה
ט' בחטיבה, כשהוא הגיע חזרה לישראל ממשלחת של ארבע שנים לארצות
הברית. נהיינו חברים, לפעמים היינו בקשר טוב, לפעמים קצת פחות.
בחודש שבא אחר כך באתי המון ליוני, רק בשביל הסיכוי לראות את
נועה בטעות בחדר מדרגות, ואז אולי לנסות לפתח שיחה.
פעם אחת אפילו נתקלתי בה שם, כשיצאתי מהמעלית בקומת הקרקע היא
בדיוק נכנסה. הרגשתי כמו אידיוט. אם במקום לצאת מיוני באותו
זמן הייתי מגיע ליוני, אז הייתי יכול לעלות איתה במעלית! מעלית
זה מקום קלאסי להתחיל לפתח שיחה! רק כשחזרתי הביתה הבנתי כמה
מטומטם זה להרגיש אידיוט בגלל דבר כזה, אבל מה לעשות? ככה זה
שדלוקים על מישהי.
טוב נו, לפחות היתה לי הזדמנות שניה. אני זוכר בדיוק את
התאריך, זה היה בשלושה לאפריל, כשהלכתי ליוני והפעם הגעתי
בדיוק בזמן בו היא חזרה מבית ספר. היה לה תיק סגול  כחול כזה,
וחולצת בטן אדומה. שנינו נכנסנו בדיוק באותו זמן למעלית. שנינו
אפילו הושטנו את היד באותו זמן כדי ללחות על הכפתור של מפסר
הקומה שלנו. לשנייה אחת, האצבע שלי נגעה באצבע שלה, שהיתה חמה
ונעימה. אבל רק לרגע, כי מייד אני נרתעתי, ונתתי לה ללחוץ על
הכפתור קודם. היא לחצה על קומה 4. אני לחצתי על קומה 5, למרות
שיוני גר בקומה השלישית. בשנייה שדלתות המעלית נסגרו התחלתי
לדבר.
'את נורא מוכרת לי מאיזה מקום... אני רק לא מצליח לדעת
מאיפה.'
'אה? אני. אני לומדת איתך באותו בית ספר.'
'כן? את גם אוסטרובסקאית? וואללה! כנראה שראיתי אותך באיזו
הפסקה, ו...'
'אוי נו, אל תשחק אותה. אני יודעת שאתה בוהה בי בהפסקות, זה די
ברור. אל תשחק כאילו אתה לא מכיר אותי ולא יודע מי אני ובמקרה
נראיתי לך מוכרת'. הודהמתי. מה שהיה כל כך מדהים הוא שהיא לא
אמרה את זה בקול כועס או משהו. הכל היה בקול מחוייך כזה,
חברותי. לא עניתי לה, היא הסתכלה עליי בעיניים, מבט חזק כזה.
הפנתי את המבט. שמעתי אותה מגחכת, והמעלית עצרה.
קומה רביעית, הקומה שלה. היא שמה את הרגל בכניסה של המעלית,
כדי שהיא לא תסגר. 'אתה חמוד, אתה יודע את זה?' היא אמרה.
הסתכלתי לה בעיניים. היו לה עיניים ירוקות כאלה, שובבות. 'חמוד
לאללה', היא הוסיפה ויצאה מהמעלית.
הדלת נסגרה והשאירה אותי המום. המעלית עלתה עוד קומה, ויצאתי
ממנה כדי לנסות לשאוף קצת אוויר (כמה אוויר שכבר יש בחדר
מדרגות). 'אה, כן. אורי?" שמעתי אותה צועקת מהקומה מתחת את
שמי, שכמו שגיליתי מאוחר יותר, השיגה מיוני. 'כן?' צעקתי
בחזרה, כשהלב שלי פועם כמו משוגע. 'אתה יודע שיוני גר בקומה
שלישית, נכון? כאילו, אם לא הייתי יודעת טוב יותר הייתי חושבת
שעשית את הטעות הדבילית הזאת רק כדי לבלות איתי עוד שתי שניות
במעלית!" ובמילים האלה שמעתי את דלת ביתה בקומה התחתונה נטרקת.
עמדתי שם עוד דקה בערך, ואז ירדתי במדרגות לקומה השלישית,
לדירה של יוני. לא יודע למה, אבל היתה לי הרגשה משונה שנועה
מביטה בי מהעינית של דלת ביתה כשירדתי.

כל השבוע שבא אחר כך ניסיתי לחשוב על המפגש הזה ואיזה משמעויות
אני יכול לתת לו. המשמעות הראשונה היתה שהנועה הזאת בחורה
מטורפת. המשמעות השנייה היא שהיא בחורה מדהימה. אז עברתי על
המשמעות של המילה 'חמוד'. נועה אמרה שאני חמוד, שזה טוב - אבל
מצד שני 'חמוד' זו מילה שאומרים גם על כלבים ותינוקות. זה שהיא
חושבת שאני חמוד לא בהכרח אומרת שהיא רוצה קשר מכל סוג שהוא.
לא ידעתי בדיוק מה לעשות בעניין. כשראיתי אותה בבית ספר היא לא
התייחסה אליי, כאילו שלא היתה לנו שיחה מדהימה ביותר במעלית,
מה שהיה מאוד נח גם לי, כי אם היא היתה מתחילה שיחה חדשה מהסוג
של השיחה במעלית הייתי בכלל יוצא מאיזון, וכנראה פולט איזה
תגובה מטופשת שתהרוס כל סיכוי לקשר.
היה ברור לי שאני רוצה להכיר אותה עוד, אבל לא היה לי מושג
איך. עד שאחרי שבוע בדיוק עלה לי בראש רעיון. קבלתי אותו בבית,
ישר אחרי שהגעתי הביתה מבית ספר. מייד הסתכלתי בשעון והבנתי
שהרעיון אשכרה יכול לעבוד. רצתי לכיוון הבית של יוני, והגעתי
בדיוק בזמן בו הגעתי בשבוע שעבר - הזמן בו נועה חוזרת הביתה
מבית ספר. וכמו שתכננתי, שוב נכנסו למעלית ביחד. נועה לחצה על
הקומה הרביעית. אני לא לחצתי על כלום. המעלית התחילה לעלות.
שתקנו. פחדתי כבר שהתכנית שלי לא תעבוד. אחרי חצי דקת עלייה
המעלית עצרה והדלת נפתחה. כמו לפני שבוע, נועה שמה את הדלת
בפתח כדי שהדלת לא תסגר. 'מה אתה עומד שם ככה?, יוני גר קומה
למטה' היא אמרה לי. 'אה, את צודקת, אבל היום אני לא בא ליוני.'
נועה חייכה, כנראה שהיא הבינה לאן אני לוקח את הכיוון הזה.
'אה, באמת? ולמי, אם יורשה לי לשאול, אתה הולך?' חייכתי גם
אני. שיננתי את השורה הזאת כל הדרך מהבית שלי לשל יוני, ואם עד
עכשיו הכל הלך כמתוכנן, אין סיבה שמשהו ישתנה. 'ובכן, גרה כאן
איזה מישהי שממש מוצאת חן בעיני, ואני רוצה להזמין אותה לצאת,
רק אין לי מושג איך. חשבתי מה לעשות, ואז מצאתי! אני אבוא
אליה, נשב קצת, נדבר, ואז אני אאזור אומץ ואשאל אותה אם היא
רוצב לצאת איתי!'. החיוך של נועה התפשט. בשלב הזה היה לי בטוח
שהיא הבינה אותי. 'המם. ומה גורם לך לחשוב שאותה בחורה מסתורית
שאתה כל כך רוצה, וגם בטח אתה בוהה בה בבית-ספר, תהיה מעוניינת
בכלל להכניס אותך אליה הביתה, ולא תיתן לך סטירה כבר במעלית?'.
החיוך שלי התפוגג במקצת. לא ציפיתי לתגובה הזאת. 'אמם, לא
יודע. תחושת בטן, אני מניח.' החיוך של נועה נעלם גם כן. היא
הסתכלה עליי בעיניים למשך כמה שניות, ואז לקחה את היד שלה
והכניסה לי סטירה בלחי. הסטירה לא נועדה להכאיב לי יותר מאשר
להשפיל אותי, ולהגיד לי שאין סיכוי בכלל. התאכזבתי. נועה יצאה
מהמעלית, ואני כבר התכוונתי ללחוץ על הכפתור של הקומה השלישית
כששמעתי אותה קוראת לי: 'נו? אתה בא אליי או לא?'  

בטלויזיה בעיר המתים היה ערוץ מיוחד ששידר כל הזמן הלוויות
מהעולם האמיתי, ובמקרה תפסתי את השידור של ההלוויה שלי. זה היה
די נחמד, לראות את כולם בוכים עליי ומספידים אותי. אבל מה שהכי
היה לי כיף לראות, ובאותה מידה גם עצוב מאוד, היה לראות את
נועה בוכה.
לא, אל תקחו אותי כאחד שנהנה מהעצב של החברה שלו. ממש לא. זה
רק שעד אז לא ממש הייתי בטוח אם נועה אהבה אותי כמו שאני אהבתי
אותה, או שמא היא יוצאת איתי רק 'בשביל הכיף שבעניין'. כי הרי
נועה היא בחורה כזאת, לא צפויה במיוחד, שחצי מהדברים שהיא עושה
היא עושה בשביל הכיף. ואני, למען האמת, בחור די צפוי ודי
משעמם, למה שהיא תתעניין בי בכלל? החשש הכי גדול שלי היה שיום
אחד היא תעזוב אותי, סתם ככה בלי סיבה. היא תכנס יום אחד לחדר
שלי, תגיד שנמאס לה מהקשר ושהיא לא רוצה לראות אותי. היא תשבור
לי את הלב לחתיכות קטנות קטנות, וכשהיא תצא מהחדר, שוב פנוייה
כמו שהיתה לפני שנהיינו חברים, הכרית שלי כבר תהיה רטובה
מדמעות.
אבל לראות אותה בוכה ככה, בהלוויה שלי, היתה כל ההוכחה שהייתי
צריך בשביל לדעת שהיא כן אהבה אותי. היא ספרה לי פעם שהיא
אפילו לא בכתה בהלוויה של סבא שלה. שאלתי אותה אם היא לא אהבה
אותו. 'את האמת, לפני כמה שנים, שהוא עוד לא היה מחובר לכל
המכונות האלה והיה משחק איתי, ממש אהבתי אותו. אבל אז הוא נעשה
חולה, והפסיק להיות אותו סבא שהוא היה לפני. בחודש האחרון שלו
הוא בכלל היה מגעיל. בקושי זיהה אותי כשבאתי לבקר אותו בבית
חולים. אז ככה שלא. לא אהבתי אותו כמו שהוא היה בזמן האחרון.
עדיין עצוב לי עליו, הוא עדיין היה איש טוב, אבל כנראה שהגיע
הזמן שלו למות. ואתה יודע שאני לא מהבנות האלה שבוכות על כל
דבר קטן'.
על כל דבר קטן לא, אבל על המוות שלי בהחלט כן. ראיתי אותה
עומדת מול הקבר הטרי, עם כל הפרחים הצבעוניים עליו, ובוכה את
הנשמה שלה. בהתחלה זה עשה אותי גאה. 'זאת החברה שלי, וככה היא
אוהבת אותי'. אחר כך זה עשה אותי נורא עצוב. ראיתי אותה עומדת
ככה ובוכה, ורציתי לחבק אותה, לנחם אותה. רבל ידעתי שזה בלתי
אפשרי. ידעתי שאני לא אוכל לראות אותה יותר אף פעם, אלא אם כן
גם היא תמות, וכמה שרציתי להיות איתה שוב - לא איחלתי לה את
זה.
ראיתי את אמא שלי מתפוצצת מדמעות לייד הקבר, ואת סבתא עומדת
בצד קפואה. אבא עבר מאדם לאדם, וניסה לנחם את כל מי שבכה,
העיניים שלו היו אדומות. חברים שלי מהכתה ועוד כמה שאני בכלל
לא מכיר היו שם, כולם התגודדו סביב נועה וניסו לנחם אותה. אבל
נועה רק צעקה על כולם שיעזבו אותה, ושהם לא מבינים כלום. היא
הייתה אדומה ועצובה נורא. התחלתי לבכות וסגרתי את הטלוויזיה,
אבל התמונה של נועה בוכה לא עזבה אותי. אהבתי אותה, כל כך
אהבתי אותה. בחיים שלי הייתי מוכן להקריב בשבילה הכל, ועכשיו
במוות אני אוהב אותה אפילו יותר, כשאני יודע שגם היא אוהבת
אותי. קמתי מהכורסה, ונגבתי את הדמעות בשרוול של הבגד הלבן
שלבשתי. יצאתי מהדירה וירדתי במעלית לדירה של עדן. היא היתה
בבית, מסתבר שגם היא ראתה את ההלוויה שלי. כשנכנסתי בדלת היא
ישר כיבתה את הטלוויזיה. 'המשפחה שלך מאוד אהבה אותך, אתה
יודע?' היא אמרה. העיניים שלי התפוצצו מדמעות. לא עמדתי בזה.
'איך, לכל הרוחות, את מצליחה לחיות עם כל הגעגועים האלה? איך?'
שאלתי אותה מתוך בכי.
היא לא ענתה. רק נאנחה, ונתנה לי לבכות את שארית הלילה אצלה
בדירה.

התעוררתי בבוקר, על הספה בסלון של עדן. העיניים שלי היו יבשות.
הייתי מכוסה. פהקתי וקמתי. עדן היתה במטבח שלה, הכינה קפה.
'נרדמת, אז כיסיתי אותך והלכתי לישון' היא אמרה לי כשראתה
שקמתי. 'תודה' עניתי. היא הציעה לי להשאר לשתות, אבל סרבתי
ועליתי חזרה לדירה שלי כדי להתקלח.
אחד מהדברים שאפשר להגיד על עולם המתים הוא שזה אחד מהמקומות
היותר משעממים שהייתי בהם. היה לי מזל שהכרתי את עדן, ככה שהיה
לי מישהו לדבר איתו. לא קרה שם כלום, ממש כלום. לא היו
עיתונים, לא היו חדשות. לכאורה זה נראה כמו חיים מושלמים, לגור
בדירה מרווחת לגמרי שלך שבחיים לא יכולת להרשות לעצמך בחיים
האמיתיים, לחיות בעולם נקי ומטופח... אבל בעצם זה היה חרא של
מקום.
את שארית היום ביליתי בלהסתובב בחוץ ולנסות ללכת לאיבוד בעיר
הגדולה, אבל לא הצלחתי. כל הזמן חזרתי לבניין שלי, כאילו שיש
איזה קסם שלא מרשה לאנשים ללכת לאיבוד בגן-עדן. כשנמאס לי מזה
הלכתי למרכז. לי אמרה לי שתמיד שאין לה מה לעשות היא הולכת
למרכז כדי לפגוש אנשים חדשים, כמו שהיא פגשה אותי. היא אומרת
שאין כמעט סיכויים להכיר אנשים שכבר גרים שם, כי יש כל כך הרבה
והרב בכלל לא יוצא מהבית, ככה שאם רוצים להכיר חבר חדש, כדאי
שזה יהיה מת טרי. אז הסתובבתי שם קצת, ואפילו ניסיתי לפתח שיחה
אם איזה אחד שהגיע שנראה לי מוכר. הוא היה איש מבוגר, שאחר כך
התברר לי שהוא היה מורה שלי לחשמל בכיתה ב'. דברתי איתו קצת,
הוא איש נחמד. הוא אמר שבבית ספר היסודי שמעו על המוות שלי
ועשו טקס לזכרי ושכל מי שלימד אותי מאוד עצוב. חייכתי חיוך
מנומס כזה, ואז הסברתי לו בדיוק כמו שעדן הסבירה לי איפה הוא
נמצא. הוא נראה די המום. הוא בכלל לא חשב שהוא עומד למות, הוא
חשב שזה רק עוד ווירוס שתקף אותו. הוא השלים עם זה די מהר.
'טוב נו, האישה והילדים שלי כבר מספיק גדולים כדי לשמור על
עצמם. אני מניח שהגיע הזמן שאני אנוח קצת', ובאמת, כשהוא אמר
את זה הוא פתאום נראה נורא זקן, ונורא מותש. חזרתי לבית שלי,
ופתחתי שוב את הטלויזיה בערוץ של ההלוויות. שדרו הלוויה של
איזה זקן אחד שמת מסרטן. פתחתי את הלוח שידורים וראיתי שיהיה
שידור חוזר של ההלוויה שלי מאוחר יותר. החלטתי להקליט את זה,
שלא יקרה מקרה שאני אשכח פתאום איך ההורים שלי נראים, או איך
נועה נראית, ולא יהיה לי איך להזכר.
כשראיתי את השידור החוזר לא הפסקתי באמצע. לראות את נועה בוכה
עשה לי רע על הלב, אבל הרגשתי שאני חייב לה לפחות את זה,
והמשכתי לראות. אחרי שהרבי הקריא את התפילה, והורידו את הגופה
שלי למטה, היו איזה עשר דקות שבהם אף אחד לא אמר כלום, ואז
נועה עלתה לייד הקבר והתחילה לדבר.
'אורי. הו, אורי. אני לא יודעת אם אתה כאן בכלל, אני לא יודעת
אם אתה שומע את זה. אני רק רוצה להגיד לך שפה, אחרי שהלכת,
עצוב לי נורא. אני מתגעגעת אליך. קמתי אתנול בבוקר בשמחה כי
ידעתי שאני הולכת לראות אותך בבית ספר. באוטובוס היה פקק נוראי
לייד הצומת. אמרו שהיתה תאונה, שאיזה רוכב אופנוע עף מפגיעה של
טנדר. לא ייחסתי לזה חשיבות, רציתי רק להגיע לבית ספר כבר,
לראות אותך, ללמוד קצת ולחזור הביתה. מלמדים אותנו עכשיו
בשעורי ספרות על אירוניה טראגית, אני חושבת שזאת דוגמא די טובה
למצב הזה...' היא לקחה הפסקה קצרה, נגבה דמעות מהעיניים שלה
והמשיכה: 'באתי לבית ספר ולא היית שם, מה שנראה לי קצת מוזר כי
אמרת לי כשדברנו בטלפון, עוד באותו בוקר, שאתה מתכוון לבוא
לבית ספר. חשבתי שאולי לא הרגשת טוב או משהו. בשיעור השישי
קראו לכולם להתכנס באולם ספורט, ואז המנהל עלה ודיבר במקרופון,
והנחית עליי את המכה שעשתה את כל העולם שחור. הוא אמר שנהרגת
בתאונת דרכים. יכולתי לראות את כל החברים שלך לא מאמינים,
מסתכלים אחד על השני במבטים שהכל כאילו בדיחה אחת גדולה של
יצפאן ואתה עומד לצאת עוד מעט והכל יהיה בסדר. אני כבר הבנתי
הכל. קשרתי את זה לפקק היום בבוקר, והתחלתי ככה, באמצע האולם
שכולם מסביב לבכות כמו תינוקת. אתה יכול לדמיין? אני, עם כל
הציניות שלי, בוכה כמו תינוקת מול כל בית ספר? כל החברות שלי
שישבו לידי לא ידעו מה לעשות איתי. הן חיבקו אותי, וניסו
לעזור. אבל שום דבר לא עזר. עד עכשיו אני בוכה, לא הפסקתי
לרגע. אני מקווה, שאיפה שלא תהיה, אתה לא תשכח אותי, כי אני לא
אשכח אותך לעולם.' נועה נגבה את העיניים שלה מדמעות, שוב, ואבא
שלי הגיע לתמוך בה. היא בכתה המון, ונראתה ממש עצובה. בשלב
מסויים בנאום ממש נגעתי בטלויזיה, ניסיתי להראות לה שאני כן
רואה אותה, שאני כן חושב עליה, אבל זה לא עזר. אני הייתי
בעיר-המתים, והיא הייתה בעולם החיים. לא היה לי שום סיכוי
לתקשר איתה, כי לא היה שום קשר בין שני העולמות. ידעתי את זה
טוב מאוד, ידעתי שאני לא יכול לעשות כלום, וזה מה שתסכל אותי
יותר מהכל.

כמה ימים אחר כך ישבנו עדן ואני בבית שלי, והיא ספרה לי הפעם
הראשונה על המשפחה שלה. 'אמא שלי ואבא שלי היו בקשר נורא, אתה
יודע? אבא שלי כל הזמן בגד בה, אפילו אני יכולתי להבין את זה
כשהוא התחיל לחזור ממש מאוחר מהעבודה, והבגדים שלו היו מטונפים
מבשמים זולים. יום אחד אפילו עקבתי אחריו אחרי בית ספר, לראות
מה בדיוק הוא עושה אחרי העבודה, ומי האישה המיוחדת הזאת שבגללה
שווה לבגוד באמא. לקחתי את חבר שלי, שכבר היה לו רשיון, ונהגנו
אחריו לאן שהוא נסע. אתה יודע לאן? לא לאיזו מאהבת יפה ונחמדה,
ממש לא. הוא נסע לרמת-גן, לבורסה. הבנתי הכל אז, הבנתי שאין
שום סיכוי שהקשר בין אבא שלי ואמא שלי ימשך עוד הרבה זמן.
הם התחילו לריב כבר שהייתי ממש קטנה, כך הזמן צעקו אחת על השני
ואחד על השניה על כל מני נושאים מטופשים. כשהייתי קטנה רק
כשהתחלתי לשמוע אותם צועקים הייתי מתחילה לבכות והם מייד היו
מפסיקים. בכלל, אני חושבת שהם נשארו ביחד רק בשביל שלא תהיה לי
איזו טראומה. נפטרתי כמה ימים אחרי שגיליתי את זה, וגם ביום
האחרון שלי, שכבר הייתי חלשה בבית חולים ההורים שלי אף פעם לא
היו ביחד, הם התנהגו כמו זוג גרוש לכל דבר שאפילו מות ביתם
היחידה לא יכול לחבר אותם שוב. אתה יודע מה הכי פגע בי? הכי
פגע הי, שכשאני חושבת על זה עכשיו, הם בטח רואים את המוות שלי
כמשהו טוב. כאילו הם סוף סוף נפטרו מהמעמשה הזאת שבגללה הם
נשארו ביחד כל הזמן.'
ניסיתי לשכנע אותה שהיא יודעת שזה לא נכון, אבל זה לא עבד. היא
התחילה לבכות. בכלל, בכי היה אחד מהדברים שהיינו עושים ביחד
הכי הרבה.
היא המשיכה לספר לי על החבר שלה. אמרה שהוא היה היחד שבאמת
הבין אותה, ושתמך בה בכל הקטע עם ההורים. הוא היחיד שהבין שהיא
לא ידעה מה לעשות, שמצד אחד היא לא רצתה שההורים שלה יפרדו כי
היא אהבה את שניהם, אבל מצד שני היא ידעה כמה קשה להם להיות
ביחד, וכמה הם חייבים לעצמם - חייבים לה, להפרד. אבל, בכל מקרה
שלא יהיה, היא לא יכלה להתחיל לדבר על זה איתם אפילו. תמיד
שהיא נסתה להתחיל ההורים מייד שינו נושא, או יצאו מהחדר. פעם
אחת אבא שלה אפילו הכניס לה סטירה וצעק עליה שלעולם לא תדבר
יותר על היחסים שלו עם אמא.
'מכל האנשים שהכרתי אני הכי מתעדעת לרוני, החבר שלי. הוא היה
גדול יותר ממני בשנתיים, הוא כבר היה בצבא כשנפטרתי. זה די
עצוב, כי הוא בדיוק היה באיזו משימה, ולא ראיתי אותו חודש.
חודש! אם לא היה את ערוץ הלוויות הזה לא הייתי זוכרת בכלל איך
הוא נראה! אתה יודע איזו הרגשה מתסכלת זאת? אז איך הוא נראה
אני יכולה תמיד להזכר, בגלל הקלטת שהקלטתי, אבל אני לא זוכרת
איך הוא מרגיש. ואני לא זוכרת איך הוא חיבק אותו, ואיך הוא
נישק אותי. אני בקושי זוכרת איך הוא אהב אותי.'
המילים האלה של עדן הפחידו אותי. לא רציתי שזה מה שיקרה גם לי.
רציתי לזכור את המגע של העור שלה תמיד, אף פעם לא לשכוח. כעדן
בכתה על אבדן החבר שלה, אני עצמתי את העיניים שלה וניסיתי
לדמיין את נועה מחבקת אותי. ניסיתי להרגיש את המגע, ניסיתי
להריח את הריח שלה. הכל היה קצת מעומעם, אבל בסוף הצלחתי
להיאחז בזכרון כזה למשך כמה שניות. כשפתחתי את העיניים, ראיתי
את עדן מסתכלת עליי בעיניים דומעות. 'מנסה להזכר בחברה שלך,
הא? אני מקווה, בשבילך, שאף פעם לא תשכח אותה.' הנהנתי במבוכה.
אחרי כמה דקות עדן קמה וירדה חזרה לדירה שלה. אני לעומתה
הכנסתי לוידאו את הקלטת של הלוויה וראיתי שוב את ההספר שנועה
הקריאה עליי.
היא היתה כל כך יפה, כל כך טהורה ומושלמת. הבנתי טוב מאוד למה
התאהבתי בה ככה מלכתחילה, בלי להכיר אותה. הדבר שהכי רציתי
לעשות באותו רגע היה לראות אותה צוחקת. יש לה צחוק מתגלגל כזה,
חי, שקשה לא לאהוב. אבל לא יכולתי לראות אותה צוחקת. רק בוכה,
בקלטת הזאת. למרות שגם זה היה משהו, אתם יודעים. עדיף על לא
לראות אותה בכלל. הסתכלתי בתמונה הזזה. הקשבתי למילים. '
מקווה, שאיפה שלא תהיה, אתה לא תשכח אותי, כי אני לא אשכח אותך
לעולם' וכשהוידאו עדיין פועל נרדמתי, וחלמתי עליה.

בחלום יכולתי לראות אותה שוכבת על המיטה שלה, בוכה. אני עפתי
מעליה, וניסיתי לרדת למטה כדי לנחם אותה, אבל לא יכולתי. במקום
לרדת למטה רק נמשכתי כל הזמן למעלה, רחוק רחוק ממנה. ניסיתי
לקרוא לה, לצעוק שאני רואה אותה, שהכל בסדר, אבל היא לא שמעה.
היא רק המשיכה לבכות, בקול נורא חזק ומעורר צמרמורת. התעוררתי
וכיביתי את הוידאו. קמתי מהספה והלכתי לישון בחדר שינה שלי,
שינה חסרת חלומות.

אחד מהשעשועים היותר מוזרים שהיו לעדן ולי היה לשבת ביחד כל
פעם שמישהו מהעיר שלנו מת ולצפות ביחד בלוויה שלו. תמיד היינו
מחפשים בקהל פנים מוכרות, ואם מישהו מצא כאלה אז הוא היה מספר
לשני מי זה ואיך הוא מכיר אותו. למשל, כשראיתי את יוסי, המוכר
הפרסי בקיוסק שממול הבית שלי, ספרתי לעדן איך פעם כשהייתי קטן
שיחקתי עם אסי בכדור, ובטעות הכדור עך ושבר את החלון של הקיוסק
שלו. הוא רדף אחרינו איזה שני קילומטר בצעקות, אבל למזלנו הוא
לא ראה את הפנים שלנו, כך שהוא לא ידע מי אנחנו. העשר דקות
שרצנו ברחובות וניסינו להתחמק ממנו היו העשר דקות הכי מפחידות
בחיים שלי, ואני חושב שגם באלה של אסי. בסוף, כשסוף סוף הצלחנו
להתחמק ממנו הבטחנו אחד לשני שאף פעם לא נשחק עוד בכדור ליד
הקיוסק, ושבכלל לא נקנה שם שום דבר, למקרה שהוא איכשהו יזהה
שזה היינו אנחנו. החזקנו את ההבטחה הזאת בערך שנה, ובאמת כל
פעם שאמא שלי היתה מבקשת ממני לרדת ולקנות לה סיגריות הייתי
הולך לקיוסק ברחוב הראשי, שהיה רחוק איזה עשר דקות, בעוד
שהקיוסק של יוסי היה שתי דקות מהבית. תמיד יוסי נראה לי מאיים
כזה, איש גדול וחזק שכל הזמן צעק על אלה שהוא תפס מנסים לפלח
מסטיק מהקופה. היה כל כך מוזר לראות אותו ככה, בהלוויה. כל
העצמה במראה של האיש הזה התגמדה כשהוא בכה שם כמו תינוק. מסתבר
שמי שנפטר היה אבא שלו, שחי עד איזה גיל תשעים.
עוד דוגמא, קיצונית יותר, היתה שראינו הלוויה אחת של מישהו
מהעיר שלנו, ופתאום עדן קלטה שמדובר בהלווייה של איזה חברה
שלה. היא נורא התרגשה, לראות את כל החברות שלה פתאום איך שהן
נראות אחרי כמה שנים שהיא מתה. היא נורא שמחה והתרגשה, ואחר כך
ירדה מהר למרכז, לנסות לתפוס את החברה הזאת שלה. היא לא
הספיקה, כשהיא הגיעה למרכז החברה כבר לא היתה שם, וכמה שהיא
ניסתה היא לא הצליחה למצוא איפה היא נמצאת. זאת היתה הפעם
הראשונה שלה, או ככה לפחות היא סיפרה לי, שבה מישהי שהיא הכירה
ממש טוב מתה. היה לה חבל שהיא לא הצליחה לתפוס אותה, ולהשלים
קצת חוויות שעברו בכל השנים. שאלתי אותה למה היא לא מחפשת אותה
עוד קצת, והיא אמרה לי שזה בלתי אפשרי למצוא אנשים בעיר-המתים.
'יש פה כל כך הרבה אנשים, כל כך הרבה בניינים, אין שום סיכוי
שאני אמצא אותה.'

במשך שלושה חודשים, כל יום ראיתי בוידאו את הלוויה שלי, כדי
שאני לא אשכח את הפנים של נועה. כמעט כל יום חלמתי עליה, כמעט
כל בוקר קמתי מהשינה בדמעות. כל כך התגעגעתי אליה, שבשלב
מסויים שאלתי את עדן למה אין אף אחד שאפשר לבוא אליו ולבקש
ממנו לחזור לעולם החיים. היא נתנה לי שוב את כל ההרצאה שאין
שום קשר בין עולם החיים לעיר המתים, אבל הפעם לא הסכמתי
להקשיב. הרי אם אנשים מהעולם הראשון מגיעים לשני, למה שזה לא
יעבוד גם בדרך השנייה? עדן הקשיבה לטיעון זה, ואמרה לי שבאמת
היא אף פעם לא ניסתה לחקור את העיניים הזה של המעבר בין
העולמות לעומק. היא אמרה שהיא שמעה באיזו תכנית רדיו שאי-אפשר
לחזור, וזהו זה. שאלתי אותה אם יש לה מושג איך מגיעים לאחראי
על העיר, אבל היא לא ידעה.
בערך שבוע חיפשתי רעיון איך אני אוכל לחזור לעולם החיים, ואז
הגיע הראשון. חשבתי לעצמי שאם כשמתים בעולם הראשון מגיעים
לשני, אז אם מתים בעולם השני מגיעים בחזרה לראשון! שמח ומלא
מרץ פתחתי את החלון שלי, בקומה השמונים, נשמתי את האוויר הטהור
של עיר המתים, וקפצתי למטה.
נפלתי כמה דקות, וזאת היתה אחת מהחוויות היותר אדירות בכל
החיים (או המוות) שלי. פשוט הרגשה של נפילה, שאתה לא שולט
בכלום. אני בטוח שאם המטרה הראשונית שלי לא היתה להתרסק על
הרצפה, הייתי מת מפחד. אבל במקום לפחד רק נהניתי מהאוויר הקריר
והנעים שזרם בעצמה על כל גופי, נהנתי מההרגשה שאני לא תלוי
בכלום, שהכל עומד להגמר עוד מעט. ראיתי את הרצפה אחרי בערך דקת
נפילה, מתקרבת ומתקרבת. כבר יכולתי לדמיין ברוחי איך אני מגיע
שוב לעולם החיים, איך אני מפתיע את נועה בבית שלה, איך אנחנו
מבטיחים אחד לשני שאף פעם לא נפרד עוד. כהייתי כבר קרוב מאוד
לרצפה לא יכולתי להסתכל עוד. עצמתי את העיניים בציפיה, חייכתי
וחיכיתי. חיכתי וחיכתי, והרצפה לא הגיעה. כשפתחתי את עיני שוב,
ראיתי את הרצפה ממש כמה סנטימטרים מתחתיי, ואותי לא ממשיך
ליפול. הגב שלי כאב.

'אורי, מה לכל הרוחות קרה לך?' היתה התגובה הראשונה של עדן
כשהיא ראתה את האני החדש. 'אל תשאלי. ניסיתי להתאבד, לקפוץ
מהחלון של הדירה שלי, ואלה צמחו לי מהגב.'
עדן צחקה. אני חושב שזאת הפעם הראשונה שראיתי אותה צוחקת בכל
הזמן שאני מכיר אותה. היא אמרה לי שעם הכנפיים האלה אני נראה
ממש כמו מלאך. צחקתי גם אני. כנראה שלזה נהפכתי, כשנפלתי.
למלאך. איך עוד הייתם קוראים למישהו לבוש כולו בלבן שנמצא בעיר
המתים? אבל בהחלט לא הרגשתי כמו מלאך. במקום זה הרגשתי את הגב
שלי בכאבים עצומים, ויותר מזה - הרגשתי עייף. רציתי כבר לחזור
הביתה, ולא לדירה שלי. לבית האמיתי שלי, לחיים שלי. רציתי
לחזור לנועה.
הכנפיים החדשות היו דבר די מסריח. היה נורא קשה להזיז אותן,
וכשניסיתי יום אחד לעוף גיליתי שהן לא ממש עוזרות, והכי הרבה
שאני מצליח להתרומם זה סנטימטר אחד מהרצפה, וגם זה כרוך במאמץ
גופני ענקי. אז לנסות להתאבד לא היה הפתרון (איזה משפט של
מורים, נכון?). חרא, לא רק זה אלא שעכשיו יש לי את הכנפיים
האלה, שלמרות שהם נראות מגניבות לאללה במראה, אני כבר לא יכול
לישון על הגב וזה משגע אותי.  אני לא יודע מה גרם לי לחשוב על
הדבר הבא שעשיתי. יום אחד פשוט עליתי לאחראי על הבניין, ואמרתי
לו שאני רוצה לצאת מעיר-המתים. לכל בניין בעיר היה אחראי, שגר
בדירה גדולה בקומה ה-100. האחראי שלנו היה איש זקן אבל חביב,
שמת לפני איזה מאתיים שנה משיבה טובה.
'אתה רוצה לחזור לעולם של החיים?' הוא שאל אותי, כאילו לא
בקשתי ממנו בקשה גדולה יותר מלהלוות כפית סוכר או משהו. 'כן,
מאוד.' עניתי לו 'אפשר?'.  הזקן חייך. 'בטח שאפשר! זה לא פשוט,
צריך למלא המון טפסים, ולראות את האחראים, אבל בדרך כלל כל מי
שממש רוצה לחזור חוזר.' 'אז למה ברדיו אמרו פעם שאי אפשר
לחזור?' 'זה בשביל שלא כל אחד פה ישר ילך ויבקש לחזור. אנחנו
רוצים לשמור על איזון, שרק אלה שממש לא מתאימים לפה יוכלו
לחזור.'
הזקן המשיך להסביר לי על החזרה, ובסוף הביא לי כמות די רצינית
של טפסים עם כל מיני שאלות, שהייתי אמור למלא ולהחזיר לו.
בקשתי גם טפסים בשביל עדן, והוא הסכים בלי בעיה. כשהבאתי את
הטפסים מאוחר יותר לעדן היא לא האמינה, ולפני שהיא הסכימה למלא
אותם היא עלתה בעצמה לזקן ובקשה ממנו שהוא יסביר לה בדיוק מה
זה הטפסים האלה. כשהיא חזרה אחר כך העיניים שלה היו רטובות
מדמעות, רק שהפעם, בפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה, אלה לא היו
דמעות של עצב. אלה היו דמעות של שמחה. 'היית מאמין אורי? אנחנו
חוזרים. אנחנו סוף סוף חוזרים הביתה!"

אחרי ששלחנו את הטפסים לאיזה מקום שנקרא 'המועצה העליונה'
קבלנו בדואר קלטות וידאו. בקלטות היה איזה קריין אחד שהסביר כל
מיני דברים על החזרה לחיים. הוא אמר שהחזרה לחיים לא כל כך
בטוחה, מכיוון שבשביל לבצע את זה צריך לפתוח מעין קרע בזמן
שיחזיר אותך בדיוק לזמן שבו נהרגת - מה שאומר שכל הזמן שבילית
בעיר המתים כאילו לא היה. בקלטת אמרו שבמקרים רבים מאוד המעבר
דרך הקרע גורם לרוצים לחזור לחיים להיות במצב של צמח. צמח, לפי
התיאורים שלהם, זה המוות האמיתי. במצב כזה, של קומא, אתה לא
חי, לא בהכרה, אבל גם לא בעיר המתים. אתה בשומקום, ואתה לגמרי
לבד. הקלטת נמשכה חמישים דקות, ועיקרה היה להסביר לנו על
הסיכונים שבלחזור לחיים, ועל זה שאנחנו צריכים לשקול אלף פעמים
אם אנחנו באמת רוצים לחזור. היו שם קטעים מבויימים של איך זה
לעבור בקרע בזמן שמחזיר אותך לחיים, וזה בהחלט לא נראה נעים.
בקטעים הראו אישה צעירה אחת, עם שיער אדום וחולצה לבנה נכנסת
לדלת כזאת שבצד השני שלה אין כלום. פתאום היא מופיעה בחלל,
וצורחת שכואב לה ושקשה לה. אחר כך רואים אותה קמה בארץ החיים,
שלמה ובריאה, ובקטן מופיעה כתובית שאומרת שחזרה בטוחה לארץ
החיים לא מובטחת. הקריין, שהיה איש בן שלושים עם משקפיים
מרובעים, הזכיר המון פעמים את הסיכונים, אבל למרות כל אלה עדן
ואני היינו בטוחים שאנחנו רוצים לחזור. בסוף הקלטת הקריין אמר
כתובת אחת שצריך להגיע אליה, ומספר טלפון כדי שנתקשר קודם וקבע
פגישה. מייד שסיימנו התקשרנו וקבענו פגישה ליום שלמחרת. כל
הלילה הזה לא ישנו, רק ישבנו ודברנו אחד עם השני על כמה נפלא
יהיה לחזור לחיים. עדן פתאום נראתה לי באור שונה לגמרי, כי
המבט החולמני שלה בעיניים סוף סוף נעלם, ואותו החליף חיוך
אמיתי.

'זה היה כמה שבועות לפני שהייתי אמורה להתגייס' היא ספרה לי
בערך בארבע לפנות בוקר, כשדברנו על החיים, 'היה יום רגיל. אבא
כרגיל לא היה בבית, ואמא היתה במטבח ובשלה. אני כבר לא למדתי,
והחבר שלי היה בצבא, אז קמתי ממש מאוחר ואז יצאתי לים עם
חברות. זה היה יום חם כזה של אמצע הקיץ, יום שאם אתה לא הולך
לים אתה יכול להתפוצץ. בדיוק כמה ימים לפני זה קניתי בגד ים
חדש, אז בכלל. בים היתה שביתה של מצילים, כמו שהיתה כבר כל
הקיץ הזה. החברות שלי ואני ישבנו קצת על החוף, נהננו מהשמש
ומהאווירה של החוף, ואז החלטנו להכנס למים. היו גלים גבוהים,
אבל לאף אחת מאתנו לא היה איכפת. מה זה כבר הים שיכניע אותנו?
אני לא חושבת שאני צריכה אפילו לטרוח להמשיך את הסיפור. כמה
גלים אחר כך הוציא אותי מהים איזה גולש, שניסה לעשות לי החייאה
מלאכותית אבל גם זה לא עבד. לקחו אותי באמבולנס לבית חולים,
וכבר בדרך הכריזו על מותי. אבל בשבילי הכל נגמר כמה דקות אחרי
שנכנסנו לים, כשהגיע הגל הגדול ופתאום הכל התבלבל לי, ולא
יכולתי להבין איפה נמצא הלמעלה ואיפה נמצא הלמטה. כל השעורי
שחייה שלקחתי בכיתה ב' ברחו לי מהראש, והדבר היחיד שנראה לי
הגיוני לעשות היה פשוט להזיז את הזרועות ולקוות שמתישהו אני
אעלה אל מעל פני המים. הכל היה בסדר בעשרים שניות הראשונות,
הייתי רגועה וניסיתי להתרומם, ואז הגיע הרגע ששינה הכל. הרגע
שהבנתי שאין לי אוויר. רק אז התחלתי להילחץ, לנפנף בידיים מהר
יותר. יכולתי לשמוע, מרחוק רחוק את הקולות של החברות שלי
מחפשות אותי. הן קראו חצי בצחוק חצי ברצינות שאני אצא מאיפה
שאני מתחבאת, אבל אני לא יכולתי. הייתי מתחת למים, הזרמים
החזקים סחפו אותי לעומק הים, ולא היה לי אוויר.
בשלב מסויים כל כך הייתי לחוצה ומפוחדת שניסיתי לפתוח את הפה
ולנשום אוויר. בבת אחת כל המלוח המגעיל של הים נכנס לי לפה,
ואז לריאות שהתחילו לכאוב. אני חושבת שממש בסוף, כשכבר הכאב
הפסיק להפריע והדבר היחיד ששינה משהו היתה הסחרחורת הנוראית
שלא עזבה, היד שלי יצאה מהמים, והחברות שלי ראו אותה לרגע,
וככה מצאו אותי. אבל לי זה לא עזר, כי כשמצאו אותי כבר הייתי
במרכז, כאן, בעיר-המתים.
בהתחלה לא הבנתי איפה אני ומה קרה לי. בכיתי וצעקתי שמישהו
יעזור לי, אבל מסביבי היו רק אנשים מבולבלים כמוני. עמדתי שם
קצת, במרכז, ניסיתי להבין מה קרה, ובסוף כשהבנתי לא הסכמתי
לקבל את זה. צעקתי שאני רוצה לדבר עם האחראי, שזה לא פייר.
צעקתי לחבר שלי שיבוא לעזור לי, אתה יודע? לחבר שלי! באותו זמן
הוא היה איפהשהו בלב לבנון, נלחם על החיים שלו. הוא גילה
שנהרגתי רק שלושה ימים אחר כך, בהזדמנות הראשונה שהיתה לו
להתקשר לארץ. הוא התקשר אליי הביתה, ואמא שלי ענתה לו. זה כבר
היה אחרי ההלוויה, הוא פספס את ההלוויה שלי! מזל שבשלושים הוא
כן הגיע לבית קברות, ושבערוץ הלוויות משדרים גם שלושים, ככה
שיש לי איכשהו לזכור אותו. גם כן איך, לזכור את החבר שלי בור
זה עם המדים שעומד בצד ונראה מרוכז בעצמו. אפילו דמעה אחת הוא
לא הוציא שם, המבט המאופק רציני הזה בעיניים שלו לא השתנה גם
כשהוא שם לי את הפרחים על הקבר.
אחרי איזה חצי שעה שעמדתי במרכז, מסרבת להאמין לגורל הדפוק הזה
שלי, שמעתי מימני בכי. הסתובבתי וראיתי תינוק קטן, שלא נראה בן
יותר מחודשיים, מופיע משומקום. הוא בכה כמו משוגע, התינוק הזה.
כל ההלם שלי בטח היה כלום לעומת זה שהוא חווה. הלכתי אליו
והרמתי אותו, ניסיתי להרגיע אותו אבל זה לא עבד. בשנייה אחת
נקשרתי אליו, וחשבתי שאם אני לפחות אגור במקום המת הזה לפחות
יהיה איתי תינוק שיעבור את זה איתי, אבל אחרי פחות מחמש דקות
מהזמן שבו הצלחתי לגרום לו להפסיק לבכות הגיע בחור גדול כזה,
עם חולצה לבנה ולקח אותו היישר מהידיים שלי. 'יש כאן מקום
מיוחד לתינוקות, את לא צריכה לדאוג לו.' הוא אמר לי, והלך עם
התינוק. שוב נשארתי לבד עם עצמי. בסוף, אחרי עוד שעתיים, הגיע
מישהו אחר,  אני חושבת שהוא היה עם כנפיים, כמוך, ואמר לכולנו
לאן הגענו ואיפה כל אחד מאתנו נגור. הוא העלה את כולנו
לאוטובוס שלקח כל אחד מאתנו לבתים החדשים שלנו. הגעתי לדירה
שלי ולא יצאתי ממנה איזה חודש. רק הייתי שם, ובכיתי את עצמי
למיטה. הרגשתי כל כך מיואשת, כל כך אבודה, אבל בסוף לקחתי את
עצמי לידיים, ויצאתי מההלם. בוקר אחד פשוט קמתי, בלי חשק לבכות
עוד, ויצאתי מהדירה. רציתי ללכת קצת לאייל, להכיר את העיר הזאת
טוב יותר אבל גיליתי שלאן שאני לא הולכת אני תמיד חוזרת או
לבית שלי או למרכז העיר. אז הסתובבתי קצת במרכז, הסתכלתי על
איך אנשים מופיעים שם, בדיוק כמו שאני הופעתי. וזהו. ככה
הסתובבתי לי, עד שיום אחד בא אליי הזקן מלמעלה ואמר לי שצריך
להופיע איזה אחד חדש שצריך לגור בבניין שלנו היום. הוא אמר
שבדרך כלל הוא הולך להביא אותם, אבל ביום הזה ממש כאב לו הגב
והוא ביקש ממני ללכת. אז הסכמתי, זה לא שהיה לי דבר יותר טוב
לעשות. חיכיתי במרכז איזה חמש שעות עד שהופעת סוף סוף, אתה
יודע?'
הסמקתי. לא ידעתי שהיא דיברה עליי. אחרי שהיא ספרה לי את זה
שתקנו איזה שעה, ואז כבר הגיעה השעה ללכת לפגישה הזאת. את
האמת, לא היה לנו מושג איך נגיע לבניין הזה, כי הרי תמיד
שניסינו ללכת בעיר הגענו חזרה לאותו מקום, אבל היתה לנו הרגשה
שנצליח להגיע. ובאמת, אחרי שתי דקות הליכה מצאנו את הכתובת
המסויימת הזאת, כאילו במקרה, למרות שלא הכרנו בכלל רחובות
בעיר. נכנסנו לבניין הזה, שהיה הרבה יותר גבוה ומרשים מהבניין
שבו אנחנו גרנו. בלובי היה שוער כזה, מגודל עם לבוש כחול של
שוטר. הוא שאל אותנו לאן אנחנו הולכים, ואמרנו לו שיש לנו
פגישה למעלה. הפרצוף הקשוח שהיה לו נעלם, והוא הוציא מעין
גיחוך כזה כשאמר 'אז אתם מאלה שחוזרים, הא? בהצלחה. תזמינו את
המעלית, קומה מאה חמישים ושתיים'. הודינו לו ועלינו לפגישה.

אני חושב שהפגישה הרצינית והרשמית הראשונה שהיתה לי עם נועה
היתה כשהלכנו לראות, באיזה יום רביעי אחד בצהריים, סרט. זה לא
היה מתוכנן כל כך, היא סתם תפסה אותי בבית ספר באחת מההפסקות,
ואמרה לי שאנחנו הולכים היום ביחד לסרט. זה היה בדיוק שבוע
אחרי שהייתי אצלה, מה שאגב הלך ממש טוב. נכנסתי אליה לא בטוח
מה הפשר שלה, ויצאתי ממנה אחרי איזה שעתיים יודע שאני מאוהב עד
מעל לראש. היא היתה נפלאה, פשוט ככה. מצחיקה כזאת, ולא צפוייה.
יצאתי ממנה כשהיה ברור לי שיכול לצאת מזה אחלה קשר שבעולם, אם
אני לא יהיה אידיוט ויעשה איזו טעות שתהרוס. אבל מה, כשהתקשרתי
אליה ביום שישי להזמין אותה לצאת היא אמרה לי שהיא לא יכולה
וניתקה. חשבתי שעשיתי טעות איפהשהו, שפישלתי כשהייתי אצלה
ושבטח אמרתי משהו שלא מצא חן בעיניה. הרגשתי חרא, כאילו אבדתי
את הבחורה הכי נפלאה בעולם.
בגלל זה הייתי כל כך בשוק כששמעתי את ה-'אנחנו הולכים לסרט
היום.' שלה. הייתי עם חבר שלי, סתם הלכנו וניצלנו את הדקות של
ההפסקה כשהיא תפסה אותי מאחורה. 'כן? הולכים?' שאלתי מבולבל.
'כן, בטח הולכים. להצגה של חמש בצהריים, כי אז הכי ריק ואפשר
להתמזמז בקולנוע'. המשפט הזה כבר הרג אותי לגמרי. אחרי שכמה
ימים הייתי ממש מדוכא כי חשבתי שאין לי סיכוי עם הילדה המדהימה
הזאת, היא ממש מציעה לי לבוא איתה לסרט כדי להתמזמז. מצד שני,
אני מניח שעד אז הייתי צריך לנחש שנועה היא הילדה הכי לא
צפוייה בעולם.
בקולנוע ראינו סרט מוזר כזה של טים ברטון. משהו מטורף עם בובות
וחג במולד, למרות שאני לא יכול להגיד ששמתי לב במיוחד לסרט.
יצאנו מהסרט הזה חברים, וממש כמו בסיפורים היפים האלה - לא
נפרדנו עד שהמוות עשה את זה בשבילנו.

למלאך שישב מאחורי השולחן המשרדי הגדול היו זוג כנפיים ענקיות,
שגרמו לכנפיים שלי להראות עלובות משהו. אני מתאר שהוא יכול
לעוף לגובה של כמה מטרים בלי שום בעיות, לא כמוני. כשנכנסנו
למשרד הזה, בקומה המאה חמישים ושתיים, נדהמנו. רק המשרד היה
גדול יותר משתי הדירות, גם של עדן וגם שלי, ביחד. היה בו מקרר
ענק, טלוויזיה של איזה שבעים אינץ', מטבחון וכניסה לחדר אחר,
שבטח היה מקלחת. אבל הדבר הכי מרשים בחדר העצום הזה היה השולחן
הגדול שמרכזו. שולחן שחור כזה, ענקי, עם מליוני ניירות עליו,
מסודרים בערימה ענקית באחד מהארגיוניות האלה של 'דואר נכנס,
דואר יוצא' במקום של דואר נכנס. על כל נייר כתוב שם, שם אחד.
לעומת זאת, במקום של דואר  יוצא לא היה שום דבר. כששאלתי את
המלאך הזה מה השמות האלה אומרים הוא חייך ואמר לי שאלה השמות
של כל האנשים שהגיעו לעיר המתים ביום הזה. הוא אמר שאחת
מהעבודות שלו היא לשבץ את כל האנשים בדירות. שאלתי אותו איך יש
לו זמן, והוא רק חייך ואמר לי שזמן זה לא הדבר שחסר לו.
כששאלתי אותו מה השם שלו הוא אמר לי בטון ציני כזה שאסור לו
להגיד את השם של עצמו בקול רם. אני חושב שאז הבנתי שהמלאך הזה
הוא כנראה אלוהים, אבל לא הייתי בטוח.
ספרנו לו את כל הסיפור שלנו. על הגעגועים, על האהבה, על ההרגשה
שנלקחנו לפני זמננו, והמלאך רק הנהן והקליד הכל במחשב שהיה לו
על השולחן. אחרי שהוא סיים להקליד הוא אמר שאין שום בעיות
להחזיר אותנו למעלה, ונעלם.
כשאני אומר נעלם אני מתכוון שהוא פשוט נעלם. במקום שהוא היה לא
היה אף אחד. גם עדן וגם אני לא ידענו שמישהו מסוגל ככה להעלם,
אבל זה גם לא בדיוק הפתיע אותנו. הסתכלנו אחד על השני,
והתכוננו לצאת מהמשרד. פתאום ראיתי שב'דואר יוצא' הופיעו שני
ניירות. על אחד מהם היה כתוב השם שלי, ועל השני זה של עדן.

כמה שעות מאוחר יותר דחפתי את עדן מהחלון.

כמה דקות לפני זה, היא אמרה לי שהיא רוצה למצות את הקטע של
להיות מתה עד הסוף, ושהיא רוצה כנפיים כמוני. אמרתי לה שפשוט
תעשה מה שאני עשיתי, ותקפוץ מהחלון. היא אמרה לי שהיא בחיים לא
תעז לעשות את זה, שגם כשהיא יודעת שלא יקרה לה כלום זה נראה לה
נורא כואב והכל להמרח על הרצפה. אמרתי לה שהיא לא תמרח על
הרצפה, והיא אמרה שהיא יודעת. 'נו, אם את יודעת אז למה אין לך
אומץ לקפוץ?' היא לא ענתה, והסתכלה לכיוון השני.
ואז היא אמרה לי לדחוף אותה למטה מהחלון. הסתכלתי עליה כאילו
היא משוגעת, ואז הבנתי למה היא פוחדת לקפוץ. כשאני החלטתי
לעשות את זה, זה היה באקט של יאוש מוחלט, ולא שינו לי התוצאות.
עדן ידעה שהיא עומדת לצאת מכאן, ולכן היא חששה שמשהו ישתבש,
והיא לא תגדל כנפיים בנפילה. כשהיא בקשה ממני לדחוף אותה,
חשבתי על מה שיכול לקרות אם היא באמת תפגע, על כל הרגשות אשמה
שיכולים לתקוף אותי אחר כך. אבל אז חשבתי לעצמי שמה שיהיה -
יהיה. שגם ככה עוד כמה ימים אנחנו עוזבים את המקום הזה, ושכבר
איכשהו, נמאס לי. לא יודע, זאת היתה שנייה כזאת של ערפול חושים
מוחלט, של איבוד כל רגש של אחריות. עדן ישבה על הספה, ואני
באתי פתאום, הרמתי אותה ונשאתי אותה אל החלון. היא צרחה,
וצחקה, כמוני. זה היה כמו משחק כזה, שאבא לוקח את ביתו הקטנה,
זאת שרק לא מזמן הפכה מתינוקת ל'ילדה קטנה', ממול הטלוויזיה
למקלחת. הילד רוצה להשאר מול הטלוויזיה, אז היא צורחת. מצד
שני, הילדה אוהבת את אבא שלה, אוהבת איך שהוא מחזיק אותה, אז
היא צוחקת.
כשהגענו אל אדן החלון שנינו הפסקנו לצחוק, או לצרוח. הסתכלנו
אחת לשני בעיניים. כבר חודשיים, מאז שהגעתי למקום הזה, לא
החזקתי בת, לא הרגשתי מגע של המין השני. לעדן היו מידות גוף
כמו של נועה, רזה כזאת, נעימה. אני בטוח שגם עדן, אחרי כמה
שנים שלא היה לה מישהו, הרגישה בגוף שלה סערה מתמשכת כשהחזקתי
אותה, ככה. לרגע אחד שכחנו מהנאמנות הענקית שלנו, אני לנועה,
והיא לחבר שלה. לרגע אחד פשוט הסתכלנו אחד לשנייה בעיניים,
עיניים שלמדנו להכיר כל כך טוב. ואז, בלי להבין אפילו מה אנחנו
עושים, הראשים שלנו התחילו להתקרב. להתקרב, עוד, ועוד, עד שכבר
הייתי יכול להרגיש את הנשימות שלה. ואז, מאית שנייה לפני
שהפיות שלנו נפגשו, עזבתי, ועדן נפלה דרך החלון.
צללתי אחריה. עדיין לא הייתי בטוח אם מה שהצמיח לי את הכנפיים
יצמיח כאלה גם לה, וגם לא רציתי להסתכן. לי היו כנפיים, יכולתי
לדעת בוודאות שלא יקרה לי שום נזק אם אני אקפוץ, ותכננתי לתפוס
את עדן במקרה שהיא לא תצמיח כלום בנפילה. כמובן שהיא הצמיחה
כנפיים. הכנפיים שלה היו זהבות כאלה, יותר גדולות ומרשימות
משלי. כישבנו אחר כך, היא, בן התלוננות אחת על הכאב גב הנורא
שלה לשנייה, אמרה לי שזה בטח עניין של וותק - ככל שאתה נמצא
בעיר-המתים זמן רב יותר, ככה הכנפיים שלך יהיו גדולות יותר.
הנהנתי, כי זה נראה לי הגיוני. בנפילה מטה הבנתי איזה כיף זה
הכנפיים. לעוף עצמאית לא יכולתי, אמנם, אבל לדאות מגבהים
גבוהים היה אחד מהדברים היותר כיפיים שאי פעם עשיתי. ההרגשה
היתה כל כך משחררת, כל כך שונה מכל דבר אחר שאי פעם חוויתי,
שלרגע אחד שכחתי למה אני בכלל רוצה לעזוב.
בערב הייתי במצב רוח טוב. הייתי שמח מזה שאני סוף סוף הולך
לעזוב, הייתי שמח מזה שלעדן צמחו גם כנפיים, פשוט הייתי מאושר.
ואז חשבתי שנייה, והרגשתי נורא אשם. איך אני יכול להיות מאושר?
הרי אני אמור להיות כאן עצוב נורא, אני אמור להתגעגע לנועה,
ואני מרגיש מאושר? כל ההרגשה שהיתה לי בחודשים האחרונים, הרגשה
של געגוע ענקי לנועה, התחלפה פתאום בהרגשה שאני ממש רוצה ללכת
לעדן שוב. הרגשה שניסיתי להדחיק, בכל כוחי ניסיתי להדחיק, כי
ידעתי שאני בטח מרגיש את הכמיהה הזאת לעדן רק כי החזקתי אותה
היום, והיה מגע אחרי כל כך הרבה זמן. לא ידעתי אם להאמין
לעצמי, לא ידעתי אם התירוץ שלי נכון, או שבאמת התאהבתי בעדן.
ליתר ביטחון שמתי בוידאו את הקלטת של ההלוויה שלי, וראיתי את
ההספד של נועה. אני לא יכול להגיד שלא ריגש אותי, לראות ככה
אותה, בוכה, עצובה. אני לא יכול להגיד שלא התרגשתי, אבל זאת
היתה הפעם הראשונה שראיתי את הקלטת הזאת ולא פרצתי בבכי.
סגרתי את הוידאו, והלכתי לעדן. היא ישבה על הכורסה שלה בסלון,
נראה היה שהיא חיכתה לי. שאלתי אותה קודם איך הכאבי גב, והיא
אמרה שהם כבר כמעט עזרו. הסתכלתי עליה, בעיניים. המבט החולמני
שאפיין אותן נעלם לגמרי, עכשיו הן נראו מלאי חיים. אבל היה
עיניים עוד משהו, משהו לא מזוהה, שכשהיא הסתכלה אליי רק בלט
עוד יותר. לא יודע למה, אבל הייתי בטוח שבעיניים שלי יש את
המשהו הזה גם. ספרתי לה, ספרתי לה הכל. כמה נהנתי מהמגע הזה,
ואיך פתאום כל המחשבות שלי על נועה נראות קטנות כאלה, ואיך אני
לא יכול להפסיק לחשוב עליה בצורה שלא חשבתי עליה פעם. להפתעתי,
או אולי, בדיוק כמו שציפיתי, עדן אמרה אותו דבר. היא אמרה שזה
היה צפוי, שנתאהב בסוף. שהיינו הקשר היחיד שהיה אחד לשניה עם
דבר אחר חוץ מעולם היסורים הפרטי. הנהנתי על מה שהיא אמרה, אבל
כשהיא אמרה את זה לא כל כך הקשבתי לדברים. הסתכלתי על השיער
הבלונידיני הארוך והחלק, על הפנים החלקות, על הכנפיים הזהובות
והמרשימות. כשהיא סיימה לדבר היא הסתכלה עליי קצת, ואז הרגשתי
כאילו האסימון ירד. 'אנחנו חייבים להשאיר הכל מאחורה. אני חושב
שהבנתי את זה עכשיו.' אמרתי לה. היא הנהנה - 'כן, גם אני מבינה
את זה פתאום. כל החיים הקודמים שלי נראים לפתע חסרי כל
משמעות'. ואז, כמו בקסם כזה, היא התקרבה אליי, ואני התקרבתי
אליה, והתנשקנו.

כשהתעוררנו בבוקר אחרי, שנינו באותה מיטה, הרגשנו שונים. היא
סיפרה לי מתישהו שהפעם הראשונה שלה היתה כבר בכיתה י', עם איזה
חבר לשעבר שזרק אותה ישר אחרי המעשה. היא אמרה שלמרות תחושת
הניצול וההשפלה שהיא חוותה אחרי הזריקה הזאת, היא עדיין מרגישה
שהפעם הראשונה הזאת היתה מיוחדת במינה. שונה. גם אני הרגשתי
כך. הפעם הראשונה שלי היתה עם עדן, באותו לילה אחרון שלנו
בעולם המתים, וכששכבנו אחד ליד השנייה בבוקר שאחרי, כשהסתכלתי
לה בעיניים, והיא הסתכלה בשלי, ידעתי שאני באמת מאושר.

שכבנו ככה איזה חצי שעה, ואז התלבשנו. התכוונו, אחרי שנאכל
ארוחת בוקר, לגשת חזרה למלאך הזה, בקומה המאה חמישים ושתיים,
ולהגיד לו שאנחנו מוותרים על כל העסק. שהחלטנו שטוב לנו
בעולם-המתים, ביחד. אכלתי ביצה שעדן הכינה, ושתיתי כוס תה, ואז
אמרתי לה שלפני שנצא לבניין הגבוה יש משהו שאני רוצה לעשות.
'אני רוצה לעבור לגור איתך, עדן. אני רוצה לעלות לזקן ולהגיד
לו את זה, לשאול אם זה אפשרי'' עדן חייכה, חיוך מאושר אמיתי,
והנהנה. פתחתי את דלת הכניסה לדירה שלה, ומה שראיתי הפחיד אותי
עד עמקי נשמתי. במקום חדר המדרגות המעוצב והנקי שהיה שם תמיד,
לא היה שם כלום. היה ריק, היה חלל. הסתכלתי לרגע על השחור
המסנוור שהיה לי לפני העיניים, וסגרתי מהר את הדלת. 'אמם, עדן,
מתוקה? את זוכרת את כל הקטע של הקרע בזמן שמחזיר אותנו חזרה
לחיים? אני חושב שהוא כבר כאן...'
היינו בפאניקה. למה זה צריך להיות ככה? למה אחרי שסוף סוף הבנו
את הכל, מגיע משהו שצריך לדפוק הכל? החלטנו לקפוץ מהחלון. זאת
היתה הדרך השנייה היחידה החוצה, בלי לעבור דרך חדר המדרגות.
לשנינו היו כנפיים, שנינו לא נפגע. פתחנו את החלון הגדול ובלי
להסתכל אחורה קפצנו. כשהאוויר היכה על פנינו היתה לנו הרגשה
שהצלחנו, הצלחנו לעבוד עם המוות (או על החיים), אבל אז, בדיוק
באמצע הנפילה, הרגשתי כאב עצום בראש, ופתאום הכל החל להתהפך.
הנפילה, במקום למטה, הובילה אותנו למעלה. ראינו את עצמינו
פועלים לאחור, כמו שמעבירים אחורה בוידאו. הכל היה כל כך
מפחיד, כל כך לא בשליטה. כשהבנתי לאן כל ההילוך האחורי הזה
הולך להביא אותנו כבר היה מאוחר. פתחתי את הדלת, בדיוק כמו
שעשיתי לפני כמה דקות, והפעם החלל השאב אותנו לתוכו, לתוך קרע
הזמן, לתוך הכאב.

בעיוות לא ראיתי כלום, וראיתי הכל. ראיתי הבזקים של עדן, של
נועה, של ההורים שלי, של עולם החיים, של עולם המתים. של
האופנוע שלי. של ההלוויה. של המלאך הזה, עם המשקפיים הגדולות
והכנפיים הענקיות. החיים שלי עברו לי מול הפנים. המוות שלי עבר
לי מול הפנים. כאב ראש עצום התפשט לי במח. היתה הרגשה נוראית
של כאב במשך זמן שנראה כנצח, הגב שלי הרגיש כאילו שהוא מתפרק
ומרכיב את עצמו בחזרה - ואז כבר הייתי בחוץ. שכבתי על כביש.
שמעתי צפצפות של מכוניות מכל עבר. שמעתי חריקת בלמים. הטנדר
חרק. הנה, עכשיו עוד כמה שניות הוא יחליט שעדיף יהיה אם הוא
פשוט יברח, וישים גז. אז הגיע כאב. האופנוע נפל עליי. הפעם
הכאב לא היה כל כך חד. האופנוע לא היה כל כך כבד פתאום, והרמתי
אותו מעליי בלי שום מאמץ. קמתי. אני חי. העיניים שלי התחילו
להתמלא בדמעות. הסתכלתי על האופנוע, שהיה הרוס לגמרי. חסיכה של
כסף עוד מהבר-מצווה הולך ככה, במכה אחת של טנדר שלא חשב על
זכות קדימה. קמתי מהכביש, זרקתי את האונוע לצד והלכתי לבית
ספר.

בבית ספר זרקתי את נועה. זה היה בהפסקה הגדולה. היא התחילה
לצרוח ולבכות ולשאול למה אני זורק אותה. היא רמה שהיא אוהבת
אותי, היא אמרה שהיא יודעת שאני אוהב אותה. היא לא הפסיקה
לצרוח כל ההפסקה, וכל השיעור שבא אחריה, שבו גם היא וגם אני לא
נכנסנו לכיתה. ניסיתי להרגיע אותה, להגיד לה שהכאב יעבור, שהיא
תמצא מישהו אחר שישכיח אותי ממנה. השיער השחור שלה בהק בשמש.
העיניים שלה החלו לדמוע. כשראיתי את הדמעות בעיניים שלה נזכרתי
במשהו. התקרבתי אליה, נשקתי אותה על הלחי, אמרתי לה לשמור טוב
טוב על עצמה והלכתי משם. היא הסתכלה עליי הולך בתדהמה, ואז
התחילה לצעוק. לצעוק שהיא לא רוצה לראות אותי יותר, שאני לא
אעז להתקרב יותר לבניין שלי. היא צעקה שהיא שונאת אותי, למרות
שלשנייה לא האמתי שזה נכון.

אפילוג
עדן לא יצאה מזה.
היא חזרה לעולם החיים, אבל יצאה למצב של קומא, בדיוק כמו
שהזהירו אותנו שיכול לקרות. אני חושב שעד עכשיו היא תקועה בקרע
זמן הזה, מתייסרת.
כמעט כל יום אני מבקר אותה במחלקה בבית החולים. השיער
הבלונדיני שלה פרוע לגמרי, והפנים שהיו כל כך חלקות נראו פתאום
מלאי קמטים. העיניים שלה היו עצומות, אבל ידעתי שמבפנים היא
בוכה, בדיוק שאני בוכה מבחוץ.
כשהלכתי לישון, ביום הראשון של שארית חיי, נזכרתי בכאב איך רק
לילה אחד לפני כן עדן ואני עשינו את מה שעשינו. איך הגורל צחק
עלינו בפנים. שנינו חיפשנו אהבה, ושנינו מצאנו אותה, וכמו בפעם
הראשונה שהדבר הזה קרה לנו - גם בפעם השנייה הוא הגיע, הגורל,
ולקח מאיתנו הכל.


הערה
אני מסתכל על הסיפור הזה כקשור קשר מאוד ישיר עם סיפור אחר
שלי, בשם 'טל מתה, טל נולדה'. שניהם מתחברים ביחד, ונותנים
זווית ראייה רחבה יותר על כל נושא המוות, שמתואר היטב בשני
הסיפורים.

 ארז רונן