[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עצמי עצמי
/
מנקת רחוב

טפטוף החל לרדת לפנות ערב.
השתחלתי בתוך שורת מכוניות חונות לצד המדרכה בצפון העיר. טיפות
תופפו על גג הפח מעלי מבשרות את ימי הסתיו שהגיע, שהתגעגעתי
לו. מוגן במושב רכבי, הבטתי על ה"צפוניים" שתזזו במהירות
לבתי-הקפה,  משופעים בלייניהם הקבועים.
יצאתי את רכבי והלכתי לבית-קפה נעים שמבקרו לעיתים, כשהטפטוף
הפסיק בינתיים. תפסתי מקום ליד מחיצת הזכוכית עם נוף לעבר
הרחוב והזמנתי את הקפה ההפוך הרותח שלי. על המדרכה למולי, מעבר
למחיצה, נקתה עובדת ניקיון של העיריה את הרחוב ש"הריח" רטוב.

לבושה חולצת T בגוון שמן זית בהיר ומכנסי ברמודה בגוון זית
כהה, שניסו לכסות פלגי גופה הנשפכים מבעדם,  שזופים כנראה
משמש הקיץ שהכתה ברחובות העיר ללא רחמים. לראשה כובע מצחיה
בגוון זית חי,  שלחוץ היה לראשה מקדימה עד גבותיה (משם יצאה
המצחיה),  ומסביב הדוק על שיער שחור, קצת גלי מפוזר  שמגיע
לצווארה.
מכוסה היתה כולה כתמים כהים של לכלוך, במיוחד נעלי ההתעמלות
הלבנות שהיו קרועות, והפכו שחורות.
האסוציציה שהבזיקה בהכרתי, כעץ זית מעוות, עתיק ימים, שנעקר
מאדמתו והושלך לבוץ.

נלחמת בעלי העצים שנשרו - במטאטא ויאה.
ערימות ערימות, מתפזרים עפים ברוח, אוספת ללא הרף , עורמת אותם
לפני שיספיקו לברוח ממנה עם הרוח, לוכדת מכנסת לתוך היאה,
ומניפה אותו בקשת לתוך הפח השחור של העיריה שרכוב היה במתקן
מיוחד על גלגלים, מושכת אותו כסוס או חמור.
תוך כדי המערכה דגה עלים מתוך שלוליות קטנות שנקוו על המדרכה
ועל כביש האספלט, אוספת מוחצת עלים לשולי המדרכה, חונקת אותם
שלא ינוסו... מלחמה ללא הפסקה, ללא פשרות.

הסתכלתי בפניה. פנים כהות אדמומיות משעות שמש אינספור ברחובות,
ואולי גם מאלכוהול? והפה פתוח כל הזמן שואף ונושף. מרירות
מרירות ומרירות מרוחות היו כקרם פנים שכבות שכבות על פניה.
מבטה לא ממוקד היה בכלום, חוץ מאשר שקוע פנימה, מנסה לצוף בתוך
נהר מרירות שוטף לוהט בתוכה.
במבט חד, נראתה מבוגרת כפליים מגילה האמיתי.

צפיתי התבוננתי בה מבלי שתבחין.
מידי פעם דברה אל עצמה מתחת לכובע המצחיה בשפה שלא מוכרת לי
(לפי ניע שפתיה), מקווה בוודאי שאף לא אחד ישים לב אליה;
ממשיכה דוחפת את הפח ומתקדמת מטר אחר מטר, נלחמת ברוח
ובאינספור עלי שלכת זהובים צהבהבים אדמדמים שעפים מתגלגלים לכל
הכיוונים, לא מפסיקים להתגרות בה.
כלב רחוב שקולר היה על צווארו (נעזב ע"י בעליו) עבר שם ועשה
צרכיו על המדרכה לידה. ניגשה עם ה"רומח והמגן" שלה וחסלה את
הערימה באיבחה אחת, וחזרה למאבקה הסיזיפי בעלי השלכת, שמוסיפים
לישור לעוף ולהתגלגל בכל הרחוב, לא חסים על השטח שכבר ניקתה.

קלטתי שוועתה, זעקותיה הדמומות שנשרו ממנה ללא הפסק, נפלו מטה
מתערבבות עם  העלים, נרמסות בנעלי העוברים ושבים  שחלפו על
פניה מכונסים בעצמם, כאילו  שבעצמה היתה עלים נושרים .
מבטה כל הזמן מורד היה מטה, לא מעיזה להרים את ראשה להסתכל על
העולם סביב סביב, להציץ לבתי-הקפה שלאורך הרחוב המלאים אנשים ,
לחנויות הראוה היוקרתיות, לצמרות העצים שחלקם נראו כמו זרועות
רוקדות ברוח תחת שמי עופרת.
הולכת היתה במבטה מטה זועקת לאמא אדמה, שתושיט ידיה מתוך אבני
המדרכה השלובות אדמדמות ותחבק אותה.

ואמא אדמה מרגישה שוועתה מתחת למדרכה, דמומה.

ענני עופרת נמוכים חולפים היו ממעל בשתיקתם. לפתע, החלו טיפות
זולגות ברחוב.  הניחה את המטאטא והיאה בתוך המתקן המתגלגל עם
הפח השחור, ותפסה מחסה תחת עץ קרוב.
נאחזת בגזעו, מסדרת את נשימותיה, מנגבת זיעה מפניה בזרועה
המלוכלכת והמזיעה, נשענה על הגזע מבלי להרים את ראשה.
ענפי ובדי העץ שלצידה מיטלטלים היו ברוח. עלים שלא נשרו עדיין
נעים ונדים, מרשרשים רשרושים אחרונים לפני נפילתם ארצה.

ציפור קטנה (שאינני מכיר זנה) עפה לאורך הרחוב ונחתה על אותו
העץ, מקפצת לה בין ענפיו עד שתפסה פוזיציה כלבבה, והתחילה לפתע
להצטייץ  ציוצי שיר עליז וערב לנשמה.
לא הצלחתי להבחין בפניה איזשהו אות שקלטה משהו מאותם צלילים.

שאלתי את עצמי -
איך אני הייתי מרגיש במקומה? והשאלה נראתה לי מלאכותית כשאני
יושב לי פה בקפה המקורה, שותה קפה חמים וטעים ונעים שמדגדג לי
בבטן ובנשמה, מתאר אותה כפי שרואות עיניי, כאילו מנותק לגמרי
ממנה, והנה, צץ מצפוני ומייסרני;
מנסה להרגיש לחוות בעצמו (עצמי) את מה שעובר עליה.

תוך כדי מבטיי והרהוריי בה ועם עצמי, היא מרימה את ראשה
ומסתכלת פתאום לעברי לרגע חטוף, רואה שאני מסתכל מתבונן לעברה,
ומייד הורידה ראשה מטה, מתכנסת כחילזון עוד יותר בתוך שבלולה,
מפנה הצידה את ראשה.

לאן היא הולכת אחרי העבודה?
התחלתי לתאר בדמיוני איזה ספסל בגן-ציבורי, עם איזה פח שחור
שגנבה מהעיריה, שבו היא מאכסנת את סמיכתה וכל רכושה; מחביאה
אותו בין השיחים שם בגינה. או אולי מתחלקת עם כמה וכמה עובדים
זרים באיזה דירה  שליד התחנה המרכזית הישנה?
ממשיך דמיוני  לנדוד הלאה... האם יש לה איזה קרוב פה בכלל?
ידיד?... והלאה לאורך מסילת חייה שם בארץ מוצאה... (במזרח
אירופה לפי תווי פניה?)... בונה לי איזה סרט אוטוביוגרפי של
חייה.

ותוך כדי הסרט, מבצבצת עולה שאלה בהכרתי -
"מהו הצדק?"
והרהוריי משיבים לעצמי בהמשך הסרט, שעיניי ולבי
- עין ולב בשר ודם - לא יכולים לתפוס את הצדק האמיתי.
הצדק האמיתי המושלם.
"מהו?"

שילמתי חשבוני, משאיר טיפ למלצרית שהודתה לי בחיוך, וכיוונתי
צעדיי כאילו באופן טבעי לעבור ליד אותו העץ . הוצאתי שטר מכיסי
והושטתי לה. היא הרימה את ראשה אלי, הביטה בעיניי, הבטנו אחד
בשני, עיניי מחייכות אליה בחיבה, מחבקות אותה כמו היתה ילדתי,
אומרות לה:
"קחי",  "בשמחה, קחי קחי".
היא הורידה את ראשה חזרה מטה, נענעה אותו בחוזקה ימינה ושמאלה
כמו פר , הלוך וחזור בהחלטיות. ניצלתי שכיס מכנסיה הימני היה
מופנה אלי והשחלתי לתוכו את השטר, ומיהרתי להתרחק. כעבור כברת
דרך שמעתי את קולה מאחוריי, אומרת מילה בשפה מזרח אירופאית שלא
מכיר.

טפטוף הגשם פסק. אור החל בוקע, מאיר את הרחוב. האויר טוהר, לח
נושם.
אנשים צצו ברחוב הולכים ושבים בין השלוליות; ושמש שהגיחה לפתע,
סינוורה מתוכן באלומת-אור בוהקת.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בגין בוגד








ד"ר מישה רוזנר
לא מעודכן


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/04 17:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עצמי עצמי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה