פוסע לאיטי בשביל שבצלע ההר. ניצני שקדיות מחייכים לי,
פרחים טלולים מרנינים סביבי באור בוקר אביב צח.
ולעת צהריים אשב לי לנוח, מתבונן באבנים וסלע קדומים , נאלמים.
אש-כמיהה לא תכלה בתוכם. זעקתם דמומה . מתפרצת מפניהם
שהתעוותו במשך דורות רבים, מתריסים כנגדנו שסטינו מהדרך,
שטמאנו, שטימאנו גם אותם.
וברוח בין ערביים גומע אויר צלול קריר מהול אורנים, פרושים
כמרבדים במורדות . מרגיש התעוררות בכל לקראת ההתחלפות...
מדלגות עיניי בהרים ואל שמי כחלת זכים נפתחים כפרוכת אט אט
בקדושה. אישם במעמקים זוהר מנצנץ כוכב דימיתי נמוג לתוכם....
כשלפתע , מרעיד דממת המרחבים פעמון תפילה עתיק, באינספור
מיתרים נעלמים מרטיטים מיתרי נפשי עד שנדמו...
והכל סביב שלוה, טוהר מטהר, מרנין, משחרר מהחולין את רוחי -
קורא לה דרור. לפרוש כנפיים לנסוק למרומים לשיר הודיה עם
המלאכים.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.