[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדם שגב
/
קפה וסיגריות

בוקר.
החלק הכי מדכא של היום.
שוב לקום, להתקלח, להתלבש ולצאת לעבודה.
אני שוכב לי במיטתי, מביט אל הקירות שהיו פעם לבנים, אבל מרוב
עשן סיגריות קיבלו
צבע חום. "טוב, אני חייב לקום" אני אומר לעצמי.
בכוחות מועטים ועדיין מזיל ריר אני קם והולך להתקלח.
בתיה חברתי עדיין ישנה, נראית כמו מלאך... כמה שאני מקנא בה.
אני מדליק סיגריה, הולך לאמבטיה, מורח קצף גילוח על פני מלאות
הזיפים הקשים ומתגלח.
חרא, סכין גילוח ישנה. די, נמאס לי, לא הולך לי כלום. הנה עוד
חתך לאוסף החתכים על הפנים שלי.
אני מסיים להסתדר, הולך אל המיטה, נושק לבתיה על המצח ויוצא
מהבית.
בדרך אל התחנת אוטובוס ניגשת אלי בחורה צעירה לבושה בשמלה
שחורה וגרביוני ניילון קרועים, איפור מרוח על כל הפנים כאם
בכתה כל הלילה ושואלת אותי אם יש לי כסף לתת לה לאוטובוס.
"טוב" אני חושב לעצמי. היא לא נראית לי כלכך בסדר, מאיפה אני
יודע שהיא באמת צריכה את הכסף לאוטובוס ולא לעוד מנה? "תקשיבי,
תראי, לאן את צריכה להגיעה?" שאלתי אותה. היא ענתה לי בקול
עצבני "לשערי צדק".
אמרתי לה שאני גם ככה לוקח אוטובוס שעובר שם, אז שתעלה איתי
לאוטובוס ואני אשלם עליה.
חיכינו בסביבות 40 דקות לאוטובוס, כשהוא הגיע, היו עליו כמות
אנשים כה גדולה שהתחתית של האוטובוס כמעט נגעה בכביש. נדחפנו
מהר מהר אל תוך האוטובוס, ישר ניגשה אלי מאבטחת אוטובוסים
ושאלה אותי "מה נשמע?"
הנהנתי בראשי והיא שאלה אותי שוב. אמרתי לה חמדלילה הכל בסדר.
היא חייכה וירדה מהאוטובוס.
עליתי במדרגות האוטובוס והגעתי לנהג. שילמתי לו על שנינו והוא
קרא לכל האנשים שעומדים במעבר להדחק אחורה. האוטובוס החל
לנסוע. הגענו לשערי צדק, ואני מביט בבחורה לבושת השחורים,
ואמרתי לה שהיא צריכה לרדת. היא הסתכלה לכיווני ואמרה לי שזה
מה שאבא שלה אמר לה אתמול בלילה, לפני שהוא הפך את ארון הספרים
על אמה. הרגשתי גודש בגרון, התחלתי להזיע. הנהג סגר את דלתות
האוטובוס והמשיך לנסוע. רוב האנשים ירדו בשערי צדק. כנראה שהם
הלכו לבקר את יקיריהם שנפגעו בפיגוע שלשום בקו 14. התישבתי
בכיסא השמאלי בשורה האחרונה באוטובוס, והבחורה ישר אחרי. שאלתי
אותה למה היא לא ירדה בתחנה והיא פשוט חייכה. היא שאלה אותי
איך קוראים לי... יותם עניתי לה. ואיך קוראים לך? בת-שבע ענתה
לי. טוב אמרתי. טוב היא אמרה. היה אפשר לחתוך את המתח באוויר
עם סכין. טוב אמרתי לה שוב, לאן את הולכת עכשיו? לאן שבא לי.
אין לי ממש לאן ללכת, חשבתי ללכת לאמא שלי בבית חולים אבל היא
בטח גם ככה לא רוצה לראות אותי.
חשבתי לעצמי, איזה חיים לי היו לעומת שלה? היה לי הכל. הפלאפון
שלי צילצל... זאת היתה בתיה, היא סוף סוף התעוררה... בוקר טוב
אהובתי אמרתי לה... "יותם לא כיבית את הבוילר, נקבל חשבון חשמל
ענק בגלל הראש המעופף שלך." ניתקתי את הפלאפון והבנתי שהיא קמה
בצד שמאל של המיטה היום. שאלתי את הבחורה איפה היא היתה כל
הלילה, היא אמרה שהיא ישנה בתוך מחסן, על יד התחנת כיבוי אש.
כבר היינו על יד הר הרצל, והבחורה התחילה לבכות. שאלתי אותה מה
קרה, והיא סיפרה לי את סיפור חייה בקצרה. הרגשתי נורא, לא
ידעתי מה לעשות. לקחת אותה אל ביתי ולהאכיל אותה? לתת לה עוד
כסף שתוכל להסתדר לכמה ימים? שאלתי את עצמי. אם אני אביא אותה
הביתה, בתיה תשתגע, אם אני אתן לה כסף, היא בטח תלך לשבת בכיכר
ציון ותשתה עם הכסף. טוב. את הולכת איתי לעבודה היום אמרתי
לה,אני מקבל ארוחת בוקר שם ויש שם גם חדר מנוחה שאת יכולה לנוח
בו. תודה היא אמרה לי, ממש תודה... למה אתה עושה את זה? חייכתי
חזרה כי אני בעצמי לא ידעתי למה אני עושה את זה. עברנו על יד
תחנה מרכזית. עלתה חיילת יפה אל האוטובוס ושילמה לנהג. בת-שבע
לחשה לי באוזן שחייבים לרדת מהאוטובוס. שאלתי אותה למה? היא
הסתכלה עלי במבט מפוחד ואמרה לי, ממתי חיילים משלמים
באוטובוסים? הדלת האחורית עדיין היתה פתוחה, רצנו אל הדלת,
ירדנו מהאוטובוס, והזהו, האוטובוס החל לנסוע, והיא מסתכלת עלי
במבט מושפל... סליחה, פשוט חשבתי שזאת מחבלת אמרה. איך שסיימה
להגיד את זה, פיצוץ. אור חזק, לחץ בכל הגוף, אני רואה את
בת-שבע עפה לצד ימין שלי, כל הגוף שלי חם, ושקט. אני שוכב על
הגב, פותח עיניי.. כל מה שאני רואה זה עשן, ויונים עפות להן
מהמקום. "זהו?" חשבתי לעצמי, אני מת? זה לא כלכך נורא למות.
לאט לאט אני שומע מישהו קורא בשמי... יותם... יותם אתה שומע
אותי? יותם קום. יותם אם אתה שומע אותי תזיז את הרגל. חשבתי
לעצמי, מה, למה את הרגל? ממתי מבקשים מאנשים להזיז את הרגל?
הזזתי עיניי לצדדים, ילדים, חיילים, זקנים ושוטרים, על הרצפה,
שוכבים בדם שלהם. הזזתי את הרגל שלי וניסיתי לדבר. ראיתי את
בת-שבע עומדת מעליי. היא אמרה לי שהיה פיגוע ואני פצוע. הפנים
שלה היו מלאות בדם. ניסיתי להזיז את ידי אבל לא הצלחתי, סובבתי
ראשי ימינה, שמאלה... אין לי ידיים. אמבולנסים כבר הגיעו
למקום, אני שומע פרמדיק צועק "אלונקה לפה דחוף" הוא ניגש אלי,
שם חוסמי עורקים על מה שנשאר מידיי. בת-שבע עומדת על יד ובוכה.
"לאיזה בית חולים אתם לוקחים אותו? שאלה את הפרמדיק. שערי צדק,
וכדאי שגם את תעלי לאמבולנס ענה לה. הכניסו אותי לאמבולנס. בת
שבע התישבה על הספסל והחלה ללטף את ראשי, מסתכלת בעיניי ואמרת
לי שאני אהיה בסדר. למה כולם כל-כך נרגשים? זה קורה כמעט כל
יום. מה, לא התרגלו לזה עדיין? אז אני אמות, לא נורא, זה חלק
מהחיים. הדרך אל בית החולים היתה ארוכה. הגענו לחדר מיון, שם
עמדו אחיות ורופאים מוכנים לקבל פצועים. "קטיעת ידיים ופגיעת
חזה" אמר הפרמדיק לרופא. הורידו אותי מהאמבולנס, בת-שבע לצידי,
הכניסו אותי לחדר טראומה. זהו. אני גמור אמרתי לעצמי. בת שבע
נכנסה אל החדר טראומה ונשקה לי בשפתיי מלאות הדם... תתעורר,
יותם, תתעורר. אתה לא יכול לוותר. פקחתי עיני, תקרה צהובה חומה
כזאת. שנדליר מוכר לי, ריח מוכר לי, ריח של קפה וסיגריות.
הרמתי ראשי, והבטתי סביב, זה הבית שלי, בתיה יושבת על ידי
וצוחקת לי, "מה, חלמת אה?" כן אמרתי... טוב... צריך לקום...
להתקלח... לצאת לעבודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שלי אמרה
שלהזדיין איתי
זה כמו לקיים
סקס פרוע עם
ג'ירפה, אז
לקחתי אותה
לספארי, שתנסה.



החבר של שלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/10/04 17:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדם שגב

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה