יום שישי
למחרת החלטתי לבקר את המוזה שלי. בפעם האחרונה שדיברנו היא
אמרה לי שהיא עובדת בפיצה האט. יופי. יום שלם אני חושב אם
להתקשר אליה או לא. בסוף החלטתי שהתלבטות לא מובילה לשום מקום,
וש"NOTHING VENTURED NOTHING GAINED" או משהו כזה. הרמתי את
הטלפון. חייגתי שש ספרות, אחת אחת, לאט לאט. סגרתי את הטלפון.
טוב, עכשיו באמת. חייגתי את שבע הספרות במהירות. הטלפון צלצל.
אין מה לעשות עכשיו.
"הלו?"
"שלום. אפשר לקבל את המוזה שלי?"
"מדברת" היא ענתה בקול המתוק ביותר בעולם.
"הי, זה גיא. תגידי... תשמעי... מה קורה?" נחנקתי.
"בסדר. מה אתך?"
"הא? אה, הכל מצוין."
"יופי" היא כל כך נחמדה שלפעמים אני חושב שפשוט לא מגיע לי בן
אדם כזה.
"הי, נכון אמרת שאת עובדת בפיצה?"
"כן."
"אז תהיתי מתי את עובדת, כאילו, רציתי לבוא לבקר, אם זה בסדר
מצדך, כי אם לא אז..."
"אין בעיה. אני עובדת ביום שני בין ארבע לשבע."
"מצוין. מצוין." מצוין.
יום שני
הגעתי לפיצה בשעה חמש וחמישה. החלטתי לחכות שעה כדי לא להראות
להוט מידי. את המרחק לפיצה רצתי בחמש דקות.
היא הייתה יפה מתמיד. אי אפשר לומר שהמדים של הפיצה האט הפחיתו
ממנה משהו, אולי אפילו הוסיפו. אבל מה זה כבר משנה? היא הייתה
יפה, הכי יפה. מושלמת. אין צורך להיכנס לפרטים כאן, אבל מספיק
שאני אומר שאם מיכלאנג'לו היה רואה אותה הוא היה חושב פעמיים
בקשר לפסלים שלו.
זאת לא הנקודה. לא כעת, לא במצב הזה. כי הרי בן תמותה פשוט לא
יוכל לחשוב שמוזה זאת, נימפה של הפיצה האט, תוכל אי פעם להיות
שלו. זוהי נימפה השומרת על מעיין ההשראה, ולא יותר. לא
בשבילינו, בני התמותה.
הנקודה היא הכתיבה. הגעתי לשם עם מחברת בה התחלה של סיפור
שהתחלתי לפני סוף החטיבה. לפני שהיא הלכה. הרגשתי שהפעם אני
אסיים את הסיפור הזה. שהפעם ההשראה תישאר. נכנסתי לפיצה האט.
הלב שלי פעם בחוזקה, אבל זה לא אומר הרבה מכיוון שרצתי את כל
הדרך.
התיישבתי. היא ראתה אותי והתיישבה מולי. הפיצרייה הייתה ריקה
ולא היה לה מה לעשות. התחלנו לדבר. דברים רגילים, מה עשינו
בקיץ, איך היה באילת. לא ממש התרכזתי, הייתי עסוק בלהעריץ
אותה, בהרגשה שההשראה שהייתה לי פעם חוזרת.
סוף סוף שתיקה. מסוג השתיקות שבדרך כלל הופכות ללא נעימות. אך
דממה היא הרקע המושלם ליופי.
הוצאתי את העט שלי ופתחתי את המחברת. התחלתי לכתוב תוך מספר
שניות. לאט לאט חזרתי לרצף. המחסום הוסר, נשבר, נעלם.
"מה אתה כותב?" היא שאלה.
"הא? זה? זה סיפור."
"ואוו, לא ידעתי שאתה כותב." שלוש שנים ולא יודעת עלי כלום. לא
יודעת שהיא ההשראה של כל זה. הכרה נוגדת יצירתיות כנראה.
"כן, כבר די הרבה זמן." עניתי.
"על מה הסיפור?"
קפאתי. לזה, לא ציפיתי. לא באופן מודע בכל מקרה. תוך מספר
שניות התשובה עמדה מולי כאילו כל המצב הוכן מראש לרגע זה.
"זה סיפור על אהבה." קבעתי. לא הבנתי מאיפה זה יצא.
"באמת?" היא אמרה. "לא חשבתי שאתה מהסוג שיכתוב על אהבה."
"כן, גם אני לא." אמרתי לעצמי. "זה סיפור עם סוף עצוב."
המשכתי, כאילו זה היה מתוכנן.
"למה עצוב?" היא תפסה את הפיתיון.
"כי בסוף הבחור לא זוכה בבחורה. הוא מחליט שהיא טובה מידי
בשבילו, שהוא סתם עוד אחד ושהיא נסיכה. הוא יודע שהיא לעולם לא
תוכל לאהוב אותו, והוא מחליט לא לגלות לה כמה שהוא אוהב
אותה."
"אוי, גיא, זה נורא עצוב."
"ככה זה בחיים." ניסיתי לומר זאת ברוב משמעותיות.
"זה לא חייב להיות ככה. אולי תשנה את הסוף, שיהיה סוף טוב?"
היא אמרה, וידה נגעה בכתפי.
"אולי אני אשנה את זה, בשבילך." אמרתי. "אולי."
