היא נתנה לו הכול! הם מכירים כבר חמש שנים. מהרגע הראשון
והארור שבו ראתה את דמותו, כבש את ליבה. נער נאה, מראהו עדין,
תמים ומטעה. כן, מטעה... שכן גזל ממנה כל התלהבות ושמחת חיים
שהייתה קיימת אצלה ואיננה מצליחה להשיבם.
עכשיו היא עצובה ובודדה. כבר הרבה זמן שהיא עצובה, בערך...
בערך מאז שהכירה אותו ואת אופיו הרקוב והמרושע. הוא שדד את כל
הרגשות שלה, במבטים, במילים יפות, בליטופים... היא ניסתה
להילחם בו בכל כוחה, באמת שהיא ניסתה! היא ניסתה ולא הצליחה,
המהלכים שלו היו חכמים מדי, מתוכננים, הוא ידע איך לתמרן אותה
לאינטרסים שלו - הו... איך שהצליח, הוא הצליח והוא עדיין
מצליח.
הוא פגע בה - היא לא מצליחה להתגבר! הוא רמס את הכבוד שלה בכל
דרך אפשרית... בקושי היה ניתן לאסוף את השאריות של ההערכה
העצמית שלה שעדיין לא הבריאה. הוא מעולם לא הבין! היא נהגה
להסביר לו ולהטיח בו ההשלכות של מעשיו. איך לא הבין?!  אולי
פשוט לא הקשיב לזעקותיה ואולי פשוט לא היה אכפת לו.
ואני... אני מסתכלת מהצד, תמיד הייתי שם ותמיד אשאר שם, חבר
ילדות שלי, למדנו יחד ביסודי והמשכנו לתיכון. היא למדה בשכבה
שלנו, ילדה יפה, מבריקה אך לא הייתה חכמה מספיק בכדי שלא ליפול
ברשת שלו. הפכנו לחברות טובות, אני והיא (אנחנו עדיין), ואני
והוא כבר לא בקשר, אני לא מסוגלת לדבר איתו כשאני יודעת עד כמה
הוא פוגע בה.
אני קצת כועסת על עצמי שלא ראיתי את זה כשזה התחיל. את הרגע
הראשון שבו הבריזו יחד - היא והוא מאחד השיעורים. הלכו לטייל
בפארק לא רחוק מהתיכון שבו למדנו. זה היה היום שבו נתנה לו את
ידה הענוגה. גיליתי שמשהו מתרחש רק בטיול השנתי האחרון של
שכבתנו... היה בערב קריוקי, כולם היו שמחים, עם אווירה של סוף,
הרי עוד מעט מסיימים תיכון והולכים לצבא... עליתי לשיר עם כמה
חבר'ה ולפתע קלטתי אותה בצד, ראשה מורכן, משהו קרה לה...
ניגשתי אליה, היא סיפרה לי  שיש בינה לבינו משהו כבר תקופה
מסויימת. שמחתי בשבילה ולא הבנתי למה היא לא שמחה בשביל עצמה.
היא החלה לבכות, חיבקתי אותה... יצאנו בחוץ וישבנו באחד
הספסלים. היא שפכה את ליבה, סיפרה שכבש את ליבה ושבר אותו. אמר
לה שהוא מרגיש כלפיה דברים עמוקים, הוא הביט בעיניה וגרם לה
להרגיש מיוחדת וייחודית בשבילו ולבסוף נתנה לו את בתוליה. היום
ראתה אותו מביט באיזה בלונדינית באותו המבט שהביט בעיניה,
מחזיק את ידה באותה עדינות שהחזיק את שלה, נושק לשפתיה בתשוקה
שחשבה שקיימת רק בינו לבינה.
הבנתי אותה, הכרתי אותו היטב וידעתי שהוא מצויין בדברים
האלה... תמיד היה!
התעצבנתי, אויש, כמה שהתעצבנתי, איך הוא יכול לעשות לה את זה,
זה לא בסדר מצידו. אמרתי לה לנתק קשר איתו, לא לדבר איתו,
לשכוח ממנו, הוא לא בריא בשבילה.
כך מאז עברו ארבע וחצי שנים, היא עדיין לא הצליחה לשכוח ממנו,
להעיף אותו לעזאזל מתוך ליבה אחת ולתמיד. הוא ממשיך להתקשר
אליה, מבקש שיפגשו כי הוא חייב לדבר איתה וכל פעם שהם נפגשים
בין אם זה במכוון או לא, היא חוזרת שבורה ואני עוזרת לה לאחות
את השברים.
היא נראית חזקה, רק נראית... היא מחייכת כלפיי חוץ, אך בפנים
עצובה.
לא מזמן, כשנפגשו, הוא אמר לה שהוא מצטער על הכול, שלא התכוון,
שזה לא היה סתם ושהוא רואה אותם יחד בעתיד הרחוק. כך הוא מבטיח
לעצמו שהיא לא תשכח אותו, שתמיד שירצה קצת פינוקים הדרך תהיה
קלה יותר. היא לא טיפשה! היא פשוט מסכנה שנפלה ולא מצליחה
לקום, והיא מנסה, אני רואה שהיא מנסה, אבל זה כאילו שהיא
שרוייה תחת כישוף או משהו. היא נתונה לחסדו והוא מנצל זאת.
וחבל... כל כך חבל שהיא מבזבזת את השנים הכי יפות שלה על
אידיוט מדרגה ראשונה עם לב אבן.
גם עכשיו, כשאנחנו קרובות לסיום השירות הצבאי, הוא רודף אותה.
היא בדיכאון בגללו, היא בוכה בלי סיבה, כל מי שמנסה להתקרב
אליה מצטער על הרגע שכן יש לה הרבה טענות כלפיי המין הגברי,
היא אינה מאמינה שיכול להיות לה טוב אם רק תשתחרר ממנו קצת.