[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ארז רונן
/
חיים הוא שמן

1. חיים השמן
חיים היה ילד שמן.
היו לו קפלי שומן מתחת לפופיק, ואפילו החולצות של אחיו הגדול
בקושי עלו עליו. למען האמת, תמיד שהוא ואמא שלו, אישה גדולה
בפני עצמה, הלכו לקנות בגדים והוא היה רוצה חולצה של צבי
הנינג'ה או של הזרבובים היו אומרים לו שאין חולצות עם הדפסים
כאלה במידות שלו ובסוף אמא שלו היתה קונה לו סתם טי שירט לבנה
רגילה, וכאלה כבר היו לו המון.
העובדה שהוא היה שמן לא היתה מפריעה לו כל כך אם החברים שלו
לגן לא היו מזכירים את זה מאה פעמים ביום. הוא היה מגיע בבוקר
לגן ואף פעם לא רצה שאמא שלו תעזוב אותו ותחזור הביתה, בגלל
שברגע שדבר זה קרה כל הילדים האחרים היו מתחילים לצחוק עליו,
מה שהם לא העזו לעשות כשאמו היתה שם. כל הילדים היו קוראים לו
היפו, כי הוא נראה כמו היפופוטם. "היפו, אתה כל כך שמן שאם
נזרוק עליך אבנים הם יחזרו אלינו בחזרה כמו טרמפולינה!" היו
אומרים לו, ופעם אחת הם גם ניסו לבדוק אם זה יעבוד. זה לא עבד.
אף אחת מהאבנים שילדי הגן זרקו עליו לא חזרו בחזרה. היתה אבן
אחת שאפילו פגעה לו במצח וירד קצת דם, מה שהפחיד את הילדים
וגרם להם להפסיק. אחרי שכל הילדים ברחו מהחצר של הגן, איפה שהם
זרקו עליו את האבנים, חיים התיישב על האדמה. כל הגוף העצום שלו
כאב, והראש שלו הרגיש כאילו הוא עומד להתפוצץ. אחרי כמה דקות
של ישיבה כזאת היה לו פתאום בום כזה גדול בראש, ואז הוא
התעלף.

2. גיל העשיר
גיל היה הראשון בכיתה שהיה לו מחשב. היה לו מסך סי ג'י איי
צבעוני, ומשחקים משוכללים עם חלליות שעפות מקצה אחד של המסך
לשני ויורות על חלליות של האוייבים. גיל גם היה הילד עם הכי
הרבה כסף בכל בית ספר. הוא תמיד היה הולך לסרטים החדשים ישר
כשהם היו יוצאים, והיו עליו שמועות שפעם אחת הוא אפילו טס
במטוס לחוץ לארץ.
חיים לעומת זאת לא היה כל כך עשיר. לא היה לו שום מחשב, אפילו
לא שחור לבן, והוא אף פעם לא טס לחוץ לארץ. אפילו ההורים שלו
לא טסו כבר הרבה מאוד שנים. תמיד כשגיל היה עובר על פני חיים
בהפסקות הוא היה צוחק עליו ישר בפרצוף ואומר לו שההורים שלו
בפשיטת רגל כי הם צריכים לקנות לו כל כך הרבה אוכל. "זה בכלל
לא נכון", הוא היה צועק לניר, "אני לא אוכל הרבה בכלל! אני
בדיאטה כל הזמן! ואין להורים שלי כסף כי סבתא שלי חולה וצריך
לשלם לה על הבית חולים!" אבל גיל לא היה מקשיב בכלל. הוא רק
היה צוחק עליו עוד יותר. מה זה פשיטת רגל בכלל?

3. הרופא הקירח
חיים זכר במעורפל את היום הזה שבו הוא התעלף בגן. כשהוא התעורר
בבית חולים הרופאים אמרו לו שהוא היה מחוסר הכרה כמעט שלוש
שעות, ושהוא נפל בגינה של הגן ופתח את המצח. חיים ידע שמה
שהרופא אמר לא נכון בכלל, ושהאבן הגדולה שפגעה לו במצח היא זו
שפתחה לו את הראש, אבל הוא לא אמר כלום. גם כשההורים שלו נכנסו
בדאגה לחדר בו הוא שכב עם תחבושת על הראש הוא רק אמר בבושה
שהוא רץ ונפל. חיים יכול היה לשמוע את הרופא מדבר מאוחר יותר
עם ההורים שלו, למרות שכנראה הוא לא צריך היה לשמוע את השיחה.
הרופא הקירח אמר שאין ספק שהילד נפל כי הוא ניסה לרוץ והשומן
שלו הפריע לשיווי משקל. הוא אמר שצריך לעשות לילד דיאטה,
ושבכלל זה לא יהיה טוב בשבילו לגדול כשהוא כל כך שמן, כי
הילדים יוכלו להיות מאוד אכזריים אליו כשהוא יגדל. הרופא המליץ
להורים על כל מיני דיאטות שונות ומשונות, ומאז היום הזה חיים
לא חזר לאכול כמו שהיה אוכל לפני שפתח את הראש. זה לא שלפני זה
הוא היה אוכל המון, ממש לא. אבל מאז? מאז הוא בקושי אכל, והוא
עדיין רק השמין יותר ויותר.
4. וורדה המבינה
חיים זכר לרעה את הגננת מהגן חובה. היא תמיד צעקה עליו כשניסה
לעלות על המתקנים בחצר ואמרה שישבור אותם בסוף. חיים גם ידע
עמוק בתוך עצמו שהגננת ידעה שהילדים האחרים הם שהיו אחראים
להתעלפותו, ושהוא לא באמת נפל בגינה. הוא גם זכר את המכות שהיא
היתה נותנת לו מדי פעם בפעם. מכות משפילות עם סרגל ארוך כזה.
היא תמיד היתה אומרת לו שהמכות זה עונשים חינוכיים על זה שהוא
מנסה לעלות על המתקנים למרות שהיא אוסרת עליו, אבל הוא אף פעם
לא ראה אותה מרביצה מכות כאלה לרון, שגם עליו אסרה לעלות על
המתקנים אחרי שהיא תפסה אותו מציץ לרינה מתחת לשמלה.
המורה שלו בכיתה א' לעומת זאת היתה שונה לגמרי. קראו לה וורדה
והוא תמיד דיבר אותה והיא מאוד הבינה. היא אפילו קראה פעם לגיל
לשיחה אחרי שראתה אותו צוחק על חיים, ואר כך עבר איזה שבוע עד
הפעם הבאה שגיל צחק עליו.
וורדה תמיד היתה מקדישה לחיים שעה שלמה בכל שבוע, שבה הוא היה
יושב ומספר לה כל מה שעל לבו. הוא היה מספר לה על זה שילדים
צוחקים עליו, ועל זה שהוא בקושי אוכל ומשמין בכל זאת, וורדה כל
הזמן אמרה שהיא מאוד מבינה אבל חיים ידע שזה לא נכון כי וורדה
היתה מאוד רזה. פעם אחת חיים אפילו סיפר לה על המכות שהגננת
היתה מרביצה לו מדי פעם, ווורדה כל כך הזדעזעה עד שאחרי שבוע
היה כתוב בעיתון של העיר שפיטרו את הגננת הזאת כי גילו שהיא
התעללה בילד אחד בגלל שהוא היה מאוד שמן. בתת-מודע שלו חיים
ידע שכשנכתב 'ילד שמן מאוד' התכוונו בעצם אליו, אבל במודע הוא
לא רצה להודות בזה, והוא חשב כל הזמן שמדובר בשמן אחר.

5. אלי הגבוה
אלי הגבוה הצטרף לכיתה של חיים באמצע כיתה ג'. וורדה כבר לא
היתה המחנכת, עכשיו היתה דליה שהייתה זקנה הרבה יותר ולא רצתה
להקדיש שעה בשבוע לבעיות של חיים. אמנם דליה לא הרביצה כמו
הגננת, אבל חיים אהב אותה אפילו פחות משאהב את הגננת לשעבר.
הוא כל הזמן הלך לחדר מורים לבדוק עם וורדה אולי רוצה לדבר
איתו, אבל אמרו לו שוורדה הלכה לעבוד בפתח תקווה.
כשאלי הגבוה הצטרף לכיתה לא היו לחיים כל כך הרבה חברים. היה
את מנשה, הילד הג'ינג'י שהיה מסתובב איתו מדי פעם, אבל הוא אף
פעם לא היה ממש חבר שלו וחיים חשד שהוא מסתובב איתו רק כי
ההורים שלו חברים של אמא של חיים, ושהם מכריחים אותו. אלי היה
הילד הראשון שהיה ממש חבר. הוא הגיע מרוסיה, ובקושי דיבר
עברית. היו לו משקפיים גדולות וחיוך דבילי תמידי.  כשאלי נכנס
לכיתה בפעם הראשונה המורה הושיבה אותו לייד חיים, כי זה היה
המושב הפנוי היחידי.  לאט לאט ובלי לשים לב אלי וחיים הפכו
להיות החברים היחידים אחד של השני. הם הלכו ביחד בדרך חזרה
מבית הספר, וחיים אפילו לימד את אלי קצת עברית. הם תמיד היו
מסתובבים ביחד בבית ספר,  עושים מעין סיבוב קבוע כזה מסביב לכל
בית ספר ומגיעים בחזרה לכיתה בדיוק בצלצול. בסיבוב הזה הם לא
היו מדברים, אבל רק ההרגשה שהם לא לגמרי לבד ויש איזו שהיא
חברות בינהם הספיקה לשניהם.
אלי עזב את הכיתה ועבר לגור בחדרה כשנה לאחר שהגיע.

6. לבד
רק בכיתה ו' חיים הרגיש, בפעם הראשונה בחיים שלו, שהוא בודד.
זה בא אליו ככה בבום גדול כשהוא ישב בבית שלו יום שישי אחד.
אמא שלו הקלדה חשבונות בחדר הסמוך, והוא היה יכול  לשמוע כל
קליק וקליק מהמחשב יד שנייה שהם השיגו בשלוש מאות שקל מהשכן.
הוא שכב על מיטת העץ שלו שכבר התחילה להתפרק בצדדים. המזרון
הירוק הישן היה מכוסה בציפה הקבועה שכובסה פעם בשבועיים וכבר
אחרי שעה חזרה למקומה הקבוע, על המיטה.
הוא ניסה להתקשר למנשה, ואז לגיל ואז לרון, אבל אף אחד מהם לא
היה בבית. חיים היה כבר מספיק גדול כדי להבין לבד ששוב פעם
ארגנו יציאה כיתתית ואף אחד לא קרא לו. המודע שלו פלט את אותן
תירוצים רגילים שהוא היה רגיל אליהם: הם בטח לא הזמינו אותי כי
הם ידעו שבגלל הדיאטה אני לא אוכל לאכול איתם פיצה, ולא רצו
שאני ארגיש רע. אבל אז הרגשות שהתת מודע שלו הדחיק עלו במהירות
לראש. איזה לא רצו שארגיש לרע ואיזה נעליים. הם לא הזמינו אותי
כי הם לא אוהבים אותי. הם לא הזמינו אותי כי אני שמן. ואז, כל
הרגשות המודחקים מאז הגן עלו לו ללב, ואז לעיניים.

7. תאהב אותו
באמצע הלילה אמא שלו נכנסה לחדר ונדהמה לראות אותו בוכה. היא
לא ראתה אותו בוכה מעולם, גם לא ביום בו אבא שלו נפטר. היא
התיישבה על המיטה לידו וליטפה לו את הראש.  
בין דמעה אחת למשניה חיים שאל אותה למה הוא כל כך שמן, ולמה אף
אחד לא אוהב אותו. במקום לענות לעניין האמא רק פלטה אנחה,
ואמרה לו שהיא תאהב אותו לנצח.

8. רינה
בכיתה ט' חיים הבין שיש לו קראש על רינה.
אולי אחד מהדברים הכי קשים בלהיות לבד זאת התקווה, כי למרות
שחיים ידע שהסיכוי הוא אפסי, הוא האמין שיש סיכוי כלשהו שרינה
תסכים לצאת איתו אם הוא יבקש.
הקטע של הקראש היה מוזר. הוא הרי היה עם רינה באותה כיתה רוב
החיים שלו, החל מהגן, ורק בכיתה ט', שנתיים וחצי אחרי ש'דרכיהם
נפרדו' בחטיבה (רינה עברה ללמוד בז' 3, וחיים למד בז' 1) הוא
שם לב פתאום כמה היא יפה, וכמה השיער השחור שלה מושך אותו.
במשך חצי שנה הוא היה דלוק עליה ולא העז לעשות כלום. בשעורי
מתמטיקה, בהם למדו ביחד, הוא הסתכל עליה בכל הזדמנות שרק יכל,
עד לרגע בו עיניה היו איכשהו מתגלגלות לכיוונו, אז היה מפנה את
ראשו במהירות, שלא תתפוס אותו נועץ מבטים.
הוא סיפר על הקראש הזה לגיל, שצחק עליו בפרצוף. הוא אמר לו
שרינה היא אחת מהנערות הכי פופולאריות בכל בית ספר, ושאין
סיכוי שהיא תסכים לצאת עם אפס שמן כמוהו. עמוק עמוק בתוכו חיים
ידע שגיל אומר את זה רק כי רינה סרבה לצאת איתו כשהזמין אותה
לצאת לפני שבועיים, אבל כשגיל אמר לו את זה הוא רק שתק והנהן.
לא היה טעם מבחינתו להכנס לוויכוח בנושא, כי גם, במידה
מסויימת, חיים האמין שמה שגיל אמר היה נכון, וגם בגלל שלא היה
שום סיכוי שבעולם שלחיים יהיה אומץ להזמין את רינה מתישהו
לצאת, מהפחד שהיא תסרב.

9. דואר
בכיתה ז' חיים קיבל בפעם הראשונה מכתב בדואר שהיה מיועד אליו,
ולא היה איזה הודעה מהבנק על חשבון ששמור לו עד גיל 21 או משהו
כזה. הוא פתח את המכתב בהתרגשות. כבר עבר איזה חודש מאז
שההודעה שלו התפרסמה ב'מעריב לנוער'.
הוא פתח את המעטפה וקרא את המכתב:
חיים שלום,
מאוד שמחתי לראות שיש נער שרוצה להתכתב עם אנשים. בדרך כלל
כשאני קוראת את מדורי ההתכתבות בעיתונים זה רק בנות. בכל מקרה,
לי קוראים ליאת ואני גרה בתל-אביב, בדיוק כמוך. אני אוהבת
לצייר, לרקוד ולהיות עם חברים. מה אתה אוהב?
תשלח לי מכתב מהר בחזרה, ואם אתה יכול גם תצרף תמונה של עצמך.
-  ליאת
חיים מייד לקח בלוק מכתבים ותלש דף. הוא רץ לסלון לקחת עט
כחול, והתחיל לכתוב מכתב תגובה ארוך, שלקח לו בערך שני עמודים,
שבו הוא סיפר מה הוא אוהב לעשות וכאלה. בקשר לתמונה לקח לו כמה
זמן להחליט. ליאת לא נראתה לו, לפי המכתב, כמו אחת שתפסיק
לכתוב כי הוא שמן, אבל מצד שני הוא אף פעם לא יכול לדעת. בסוף
הוא החליט כן לשים תמונה. הוא לקח את התמונה שאמא שלו צלמה
בים. הוא הולך על החוף עם מכנסיים קצרים וחולצת טי עם ציור של
מויישה אופניק עליה. אמנם התמונה הזאת היתה אחת התמונות ההכי
חושפניות שלו, אבל זו היתה גם התמונה היחידה שהוא מצא בבית,
ושאמא שלו לא מסגרה או שמרה באלבום מסודר.
הוא שם את המכתב והתמונה במעטפה, הדביק בול ורץ לשים אותה
בתיבת דואר האדומה לייד הבית שלו. מאז אותו יום לא עבר יום אחד
שבו חיים לא בדק את הדואר בציפיה למצוא עוד מכתב מליאת, אבל
מכתב כזה אף פעם לא הגיע.
חיים כעס על עצמו. למה הוא היה צריך לשים את התמונה הזאת? הרי
ברור שבגללה ליאת לא שלחה מכתב חזרה!
בערך באמצע כיתה ח', כשנה לאחר מכן, חיים הפסיק לבדוק את תיבת
הדואר שלו, וויתר מראש על התקווה שליאת אי פעם תחזיר תשובה.

10. סירוב
משהו לא צפוי בכלל קרה לחיים כאשר חזר הביתה ביום הכי משפיל
בחיים שלו.
כשהמעות כבר יבשות, חיים פתח את תיבת הדואר שלו. הוא הוציא משם
את הגיליון החדש של 'מעריב לנוער' ביחד עם עוד שני מכתבים.
המכתב הראשון היה לאמא שלו, משהו ממס הכנסה. המכתב השני היה
במעטפה שנראתה מאוד ישנה, והוא היה מיועד אליו.
מסוקרן, חיים עלה לחדר שלו ופתח את המעטפה. הוא נדהם לראות
מכתב תשובה מליאת. לחיים הסתבר, בדיעבד, שליאת אכן שלחה מכתב
תגובה, ואפילו צירפה תמונה שלה איתו, אבל המכתב לא הגיע כי בטח
איבדו אותו בדואר ורק עכשיו מצאו.
ישר כשסיים לקרוא את המכתב חיים הוציא מהילקוט שלו דף חלק
והתכוון לכתוב. ואז הוא חשב שזה מגוכך. שכבר עברו יותר משנתיים
מאז שאותה ליאת שלחה את המכתב הזה, ושאים שום סיכוי שהיא זוכרת
אותו. חיים התכוון להחזיר את הדף לתיק, אבל בסוף התחרט שוב.
הוא היה מדוכא, והוא היה צריך מקום כלשהו לפרוק את כל הדכאון
הזה. הוא הוציא עט מהקלמר שלו, והתחיל לכתוב.
ליאת יקרה,
אני מניח שאת לא זוכרת אותי. קוראים לי חיים, ושלחת לי לפני
שנתיים מכתב כי מצאת הודעת התכתבות שלי ב'מעריב לנוער'. הסיבה
שאני כותב אחרי כל כך הרבה זמן היא, תאמיני או לא, שרק היום
קבלתי את המכתב ששלחת לי בכיתה ז'. בעיות בדואר, אני מניח.
בכל מקרה, אני משער שכשתקראי את המכתב הזה תצחקי, ואז תזרקי
אותו לפח בלי אפילו לחשוב על להגיב עליו, ואין לי עם זה בעיה.
באמת שלו.
בכל מקרה, תני לי לספר לך על היום שלי. את מכירה את הימים שבהם
את מרגישה כמו גוש של חרא, ומצטערת בכלל שיצאת מהמיטה? ובכן,
היום היה לי יום כזה. וזה די מוזר, כי חשבתי שהיום יהיה דווקא
יום טוב. כי היום, אם את לא מבינה, זה היומולדת שלי.
קמתי בבוקר די מאושר, ואחרי מקלחת וארוחת בוקר מיוחדת כזאת של
דיאטה, יצאתי לבית ספר. אף אחד לא זכר שזאת היומודלת שלי. אף
אחד.
הייתי די מעוצבן, ובהפסקה הגדולה החלטתי לעשות משהו משוגע.
אמרתי לעצמי שאם יום אחד אני אסתכל אחורה על היום הזה, היום בו
הפכתי להיות בן 15, ואראה שלא עשיתי כלום באותו יום אני אהיה
די עצוב. אז הלכתי לרינה, ילדה שאני אוהב בסתר כבר איזו שנה,
והזמנתי אותה לסרט ליום שישי. רינה הסתכלה עליי, עם העיניים
הכחולות שלה. הסתכלה ולא אמרה כלום. אז נפלט לה מהפה איזה
גיחוך, והיא אמרה לי שהיא לא יכולה, כי היא נוסעת עם המשפחה
לצפון. כמובן שלא האמנתי לה. ממש לא. ברגע שהגיחוך הזה נפלט לה
מהפה הרגשתי כאילו שמישהו תקע לי חץ גדול בלב. לא נכנסתי
לשיעור שבא אחרי ההפסקה. לא נכנסתי לאף שיעור באותו היום.
במקום זה טיפסתי על הגדר וחזרתי הביתה. כשבדקתי דואר ראיתי את
המכתב שלך, והחלטתי, בקטע נוסף של שגעון יומולדת, לשלוח לך
מכתב חזרה. וזהו. עכשיו אני ארד למטה לשים את המכתב הזה בדואר,
ואז אני אלך לישון עד מחר בבוקר. הכל, רק שהיומולדת המחורבן
הזה יעבור כבר.

11. חם
אז הצעת לה לצאת, הא?
הקול הפתיע אותו מאחוריו.
המבט בעיניים של גיל היה רשע ומלגלג. "כן, כן. אני יודע, אתה
צדקת, אני טעיתי." אמר חיים בקול מיואש. שני החברים הלכו ברחוב
החם. חיים ניסה להרדם אחרי שהוא שלח את המכתב לליאת, אבל הוא
לא הצליח. ואז גיל התקשר אליו והזמין אותו אליו אז הוא הסכים.
הוא התכוון לא לספר לגיל שהוא הזמין את רינה לצאת, אבל בסוף
הוא נשבר.
גיל חייך ועודד אותו לא לאכול את עצמו. זאת היומולדת שלך. תהיה
שמייח! חיים ניסה לחייך אבל לא כל כך הצליח.
הם הלכו חזרה לחיים הביתה, אחרי שנמאס להם לשחק בכל המשחקים
שהיו לגיל במחשב. חיים הזיע לאללה. זה תמיד קורא לו כשחם. גיל
דווקא לא הזיע כל כך, הוא רק הלך וחייך, ונראה היה שהוא אפילו
נהנה מהחם המעיק הזה, ששטף את העולם.
כשהם הגיעו לדלת הכניסה של הבית של חיים היא היתה נעולה.
"מוזר. אמא אמרה לי שהיא לא הולכת לשומקום. טוב, נו. מזל
שהבאתי מפתח."

12. ליאת יקרה
וואו. מוזר לי לכתוב לך שוב. לא ציפיתי שתכתבי לי בחזרה על
המכתב מלפני שבוע.. וחשבתי שאפילו אם כן תכתבי אז המכתב לא
יגיע, כמו הקודם.
בכל מקרה, רק רציתי להגיד לך שבסוף היומולדת שלי לא היה כל כך
גרוע. אחרי שכתבתי לך את המכתב הלכתי לחבר שלי, גיל, וכשחזרתי
ממנו גיליתי שעשו לי מסיבת הפתעה. בהתחלה זה רק דיכא אותי עוד
יותר, כי אני לא משהו אוהב מסיבות הפתעה, אבל בסוף הסכמתי
לשמוח שם קצת. היו שם כל הילדים מהכיתה שלי, אפילו כאלה שבדרך
כלל לא מדברים איתי. כל הבית היה מלא בבלונים צבעוניים עם
כתובות 'יומולדת שמח'. המערכת סטיראו העלובה, שהדיסק שלה נפתח
מלמעלה ותמיד קפץ, נגנה מוזיקה שמחה.
רינה לא היתה שם. תהיתי ביני לבין עצמי אם הזמינו אותה בכלל
והיא לא הגיעה, או שהיא בכלל לא ידעה על המסיבה הזאת. בערך
באחת עשרה בלילה המסיבה נגמרה וכולם הלכו הביתה. אני הלכתי
לישון, ובחלומות שלי ראיתי שוב ושוב את רינה מסרבת להצעה שלי
לצאת איתה.
זהו. מאז לא קרה הרבה. בית ספר משעמם, כרגיל. מוזר לי שעוד
חודש נגמרת השנה ואז עולים לתיכון. לאיזה תיכון את תלכי?
תכתבי חזרה.
- חיים

13. מסיבת פיג'מות
כשחיים היה בגן הוא ארגן מסיבת פיג'מות בבית שלו. הוא לא ידע
למה הוא עושה את זה, הרי אף אחד מהילדים בגן לא אהב אותו, אבל
הוא החליט לארגן בכל מקרה. הוא הזמין את גיל, מנשה, רון וחנן.
בערך בשתיים בלילה חיים נרדם, מת מעייפות, כי זאת היתה הפעם
הראשונה בחיים שלו שהוא נשאר ער עד כל כך מאוחר. אחרי איזה חצי
שעה של שינה הוא התעורר כשהרגיש כאב חד ועצום בבטן שלו. כשהוא
פתח את העיניים הוא ראה את מנשה קופץ עליו. חיים קם בהסטריה
והתחיל להשתעל. כל פעם שהוא ניסה להכניס אוויר לבטן הוא הרגיש
כאב נוראי. אחרי כמה דקות הוא נרגע, ושאול את ה'חברים' שלו למה
הם עשו את זה.הם ענו לו שהם חשבו שהוא כל כך שמן  שלקפוץ עליו
יהיה כיף, כמו טרמפולינה. הם אמרו לו בלגלוג שהם לא חשבו שזה
יפריע לו, ושיחזור לישון.
אבל חיים לא חזר לישון. הוא ישב על הספה והסתכל שהחברים שלו לא
יתחילו לקפוץ עליו שוב. הוא לא ישן כל הלילה, עד ש'החברים' שלו
עזבו בבוקר שאחרי, רק אז הוא הלך לחדר שלו ונרדם כמו בול עץ על
המיטה שלו.

14. מריחואנה
בכיתה יא', יום אחרי שהיא זרקה אותו, חיים קנה מאחד חבריו
לכיתה קצת גראס. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא עישן דבר כזה,
שהשפיע לו על הראש ולא רק על הריאות, וההרגשה היתה נהדרת. כל
הכאב מהזריקה נעלם בבת אחת, ובמקום זה בא צחוק כזה גדול שסירב
להפסיק.
זה היה יום שישי. רק ביום שישי שעבר הוא היה איתה בסרט, ולפני
זה בבית קפה, והם דיברו וצחקו והכל היה ממש בסדר. למה לעזאזל
היא זרקה אותו? מה היה רע לה? חיים הפסיק לחשוב על זה, ורק לקח
עוד שאיפה מהבאנג.

15. תיכון
חיים לא יכול היה לחכות שהחופש הגדול בין כיתה ט' לכיתה י'
יסתיים כבר.
כיתה ט' היתה נוראית. זו היתה השנה שבה רינה סירבה לו. זו היתה
השנה שגיל נהרג בה. לעומת זאת, כיתה י' נראתה לו כמו התחלה
חדשה. בית ספר חדש, כיתה חדשה, והכי חשוב, ליאת היתה אמורה
להיות בכיתה שלה. במכתבים שהם נהגו לשלוח בינהם הם שוחחו על זה
שהם אמורים ללכת לאותו תיכון. שניהם הופתעו ביחד כאשר הגיע
המכתב שאמר באיזה כיתה הם משובצים, והתברר להם שזוהי אותה
כיתה.
ביום הראשון של כיתה י' חיים הרגיש מוזר. כבר מאז כיתה ו' לא
היתה שנה אחת שהוא לא התיישב ליד גיל בכיתה. זה לא שהוא כל כך
אהב את גיל, זה פשוט שגם גיל, כמוהו, לא היה הילד הכי פופולארי
בעולם (בערך בכיתה ד' נמאס לאנשים הילד העשיר הסנוב, ומאז פחות
ופחות אנשים המשיכו להיות חברים שלו). אבל השנה גיל כבר לא
היה, ככה שלחיים לא היה מושג איפה לשבת. עשר דקות הוא עמד
בכניסה לכיתה, מסתכל על השולחנות. חלק מהם כבר יושבו בתלמידים,
חלק היו ריקים. בסוף חיים החליט להתיישב בשולחן קרוב לחלון.
הוא נכנס לכיסא הפנימי יותר, זה שצמוד לחלון, ושם את התיק שלו
על המושב השני. הוא נאנח אנחה ארוכה, והתחיל לחשוב על גיל, עד
שהקול של ליאת קטע את קו המחשבה שלו. היא שאלה אם יש לו
התנגדות לזה שהיא תשב לידו.

16. מפגש חוזר
ביום שבו חיים התנשק עם בת פעם ראשונה הוא פגש את הגננת שלו
לשעבר ברחוב. הוא ישר זיהה אותה, לפי השיער האפור הלא מסורק
שלה. היא הלכה ממולו ברחוב, היתה לה סיגרייה ביד אחת, ושקית של
המשביר בשנייה.
בהתחלה חיים לא חשב שהיא זיהתה אותו, כי הרי איזה סיבה יש לה
לזהות ברחוב איזה אחד שהיה בגן שלה לפני יותר מעשר שנים, אבל
ברגע שהשניים התקרבו מספיק אחד לשני בשביל קשר עין ישיר, היה
ברור לו לפי המבט הקר והשונא שהיא נתנה לו שהיא זוכרת בדיוק מי
הוא.
כשהם היו ממש אחד מול השני, הגננת הושיטה יד ותפסה את חיים
בכתף. חיים ניסה להשתחרר, אבל התפיסה היתה  חזקה מאוד.היא שאלה
אותו בקולך קר האם הוא יודע שבגללו פטרו אותה מהעבודה שלה בגן.
חיים לא ענה. הוא התחיל להזיע במצח. הגננת הידקה את היד שלה על
הכתף של חיים.
במשך דקה ארוכה היא פשוט בהתה בו בעיניים במבט מלא שנאה, ואז
פתאום היא עזבה אותו והמשיכה ללכת הלאה ברחוב, כאילו כלום לא
קרה. חיים יכול היה לשמוע אותה מסננת מבין שיניה שהו סתם שמן
טיפש, בדיוק כפי שהיה בגן.

17. גיל יורד מנכסיו
באחד מהימים האחרונים של חופשת פסח של כיתה ט' גיל וחיים קבעו
להפגש לייד המקדונלדס לאיזו ארוחה עסיסית, ואז לנסוע לרמת גן
להחליק על הקרח. הם קבעו להפגש בשלוש, אבל חיים כבר היה שם
בשתיים וחצי, סתם כי לא היה לו מה לעשות בבית, והוא הניח
שלחכות ליד המק לא יכול להיות משעמם יותר מלעשות כלום. היום
הזה של החופשה היה יום חם מאוד, החזאים אמרו שהוא היה חם
מהרגיל לעונה, ובימים חמים, כידוע, הזמן עובר לאט יותר. אז
החתי שעה הזאת עד שלוש עברה כמו שעתיים, ואז החצי שעה שחיים
חיכה עוד עד שהוא הבין שגיל כנראה שכח מהפגישה. חיים קם
באיטיות מהספסל עליו הוא ישב בשעה האחרונה, והתחיל ללכת
באיטיות הביתה. בדרך הוא תכנן איך הוא ייתקשר לגיל בכעס על זה
שהוא שכח לבוא, אבל כשהגיע הביתה הוא הגיע למסקנה ש'הנקמה' הכי
טובה תהיה לא להתקשר לגיל בכלל, וככה כשהוא יזכר בזה שהוא
הבריז הוא יצטרך להתקשר ולהתנצל, על דעת עצמו ולא כי מכריחים
אותו.
גיל לא התקשר לחיים.

18. חיים וליאת לנצח
אחרי הנשיקה הראשונה שלהם שניהם ישבו המומים בחדר שלה, כל אחד
מסתכל לכיוון אחר.
"וואו", אמר לבסוף חיים, אחרי שתיקה ארוכה, "אני חושב שאני
אכתוב מכתב תודה למעריב לנוער." ליאת צחקה קצת, ואז שניהם שתקו
שוב למשך כמה דקות.
19. התעוררות
אמא שלו נכנסה אליו לחדר והעירה אותו משינת הצהריים שלו.
העיניים שלה היו קצת אדומות, והיא נראתה מוזר. לפני שחיים
הספיק להתעורר לגמרי היא ספרה לו שגיל בבית חולים, כי פגעה בו
מכונית כשהוא הלך לפגוש אותו במקדונלדס. בהתחלה חיים חשב שזה
חלום, אבל מהר מאוד הוא איכשהו הבין שזה לא, וכל שעייפות שלו
נעלמה מייד.
הוא קם מהמיטה, רגל אחרי רגל, מאמץ את גופו הכבד לעלות למצב
עמידה, ואז שם על עצמו חולצה חדשה מהארון. "בואי אמא, הולכים."
הוא אמר לאמו. אמו שאלה אותו לאן. "הולכים לבית חולים, לבקר את
גיל." היא לא התווכחה, וככה הם לקחו את הפורד פיאסטה הישנה
והמתפרקת של האמא ונסעו את כל הדרך לתל-השומר. כשהם הגיעו הם
ראו את אמא של גיל, עומדת באחד מהמסדרונות ובוכה. אמא של חיים
שאלה אותה מה העניין, אבל חיים כבר הבין לבד. גיל הלך. הוא לא
יחזור עוד.

20. השתכרות
רינה היתה שיכורה כשהיא שאלה את חיים אם הוא רוצה לעלות איתה
לחדר של שרון ולהתמזמז שם. זאת היתה מסיבה כזאת, אצל ילדה בשם
שרון שההורים שלה היו בחו"ל, שהרעיון המרכזי במסיבה היתה
להשתכר ולהזדיין. חיים ידע שאם רינה לא היתה שיכורה לא היה שום
סיכוי שהיא היתה מבקשת ממנו. חיים גם ידע שלבגוד בליאת דווקא
היום, כשהיא תקועה באיזו ארוחה משפחתית בלי אפשרות להגיע
למסיבה הזאת, יהיה מעשה נבזה למדי. אבל מצד שני, חיים היה די
שיכור בעצמו, והשיקולים הנגדיים האלה נעלמו כלא היו כשהוא
הסתכל על הגוף של רינה.
הוא עדיין היה דלוק עליה, אחרי כל הזמן הזה. השיער שלה,
העיניים שלה, הגוף שלה. הדיבור שלה. יש הדלקויות שאף פעם לא
דועכות, וגם שכבר היתה לו חברה, ליאת הנהדרת, הוא ידע בתת מודע
שלו שהוא לא יחשוב דקה, ואם רינה תציע לו משהו הוא יזרוק את
ליאת בדקה.
רינה עלתה במדרגות מהר, מאיצה בחיים לרוץ אחריה, ודקה אחר כך
שניהם כבר היו בחדר של שרון, רינה עושה משהו שתשכח ביום
שלמחרת, וחיים חושב שהוא הגיע לגן-עדן.

21. גיהנום
ליאת התקשרה בבוקר שאחרי, העירה את חיים, וצעקה עליו בטלפון
במשך שעתיים על זה שהוא בגד בה. חיים לא כל כך הבין, הוא עדיין
היה מטושטש מההאנגאובר, אבל הוא הבין שהוא עשה משהו לא טוב,
ושהוא עומד לשלם על כך.
בסוף השיחה, כשנדמה היה לו שהראש שלו כבר מרוסק לחתיכות קטנות
קטנות, היא אמרה לו שהיא לא רוצה לראות אותו יותר בחיים. חיים
ניתק את הטלפון, והלך לשטוף פנים. אחרי שעתיים, כשהשפעת
האלכוהול עברה לגמרי, חיים הבין מה בדיוק קרה. הוא חזר למיטה
שלו, נפל על הכרית והתחיל לבכות.

22. לעזאזל הדיאטה
אחרי שהוא סיים לבכות, הוא קם והלך למקרר. המקרר היה עמוס
בארוחות דיאטטיות מיוחדות, בשבילו, אבל כשחיים הסתכל עליהן הוא
הבין שנמאס לו. נמאס לו מכל הדיאטות האלה. הוא לקח את הארנק
שלו, הלך לעיר וקנה שני ארוחות כפולות במקדונלדס. כשהוא סיים
לאכול הוא הרגיש את עצמו מפוצץ, שמן.
מאז חיים הפסיק עם כל הדיאטות. הוא שיכנע את אמא שלו שהדיאטות
בכלל לא עוזרות, והתחיל לאכול אוכל רגיל, כמו שכולם אכלו. הוא
צדק, בערך. הדיאטות באמת לא עזרו, הן לא הרזו אותו, אך מצד
שני, עם הדיאטות חיים גם לא שמן יותר. בלי הדיאטות, לעומת זאת,
חיים הפך תוך שבועות ספורים לשמן יותר ממה שהיה בכל חייו.
אחרי שכבר הפסיקו לצחוק עליו על הגודל שלו, התחילו בזה שוב.
רינה רק נגעלה מלהסתכל עליו, והוא חשב שגם ליאת נגעלה. בכל
מקרה, כל פעם שליאת הסתכלה עליו הוא יכל לראות בזווית עינה
דמעה.

23. צבא
כבר בצו הראשון הם אמרו לו שבהוא לא יכול להתגייס בגלל המשקל
שלו. הוא רק משך את הכתפיים שלו למעלה, וחזר הביתה. לא היה
איכפת לו לא להתגייס. להיפך. לפני שהוא עלה על האוטובוס חזרה
הביתה הוא קנה לעצמו שווארמה בלאפה. בתוך האוטובוס, הוא יכל
לשמוע חיילים צוחקים עליו שהוא תופס שני כיסאות. אבל ההעלבות
האלה כבר לא פגעו בו ביכלל. הוא היה רגיל אליהן. חיים רק נתן
עוד ביס ללאפה, וחיכה כבר שהאוטובוס יוריד אותו בבית.

24. חיים
חבל. חבל לראות איך חיים כל כך מבטיחים יכולים להתדרדר.
בגרות חיים בכלל לא עשה. למען האמת, הוא וויתר על בית ספר
בכלליות בסוף יא'. אמא שלו רצתה לשלוח אותו לאקסטרני, אבל
מאיפה הכסף.
חיים רק ישב במיטה שלו רוב היום, עישן וחשב על החיים הדפוקים
שלו. לפעמים הוא היה קם ולוקח משהו מהמקרר, לאכול.

25. סיום
אחרי עשר שנים בערך, ליאת התקשרה אליו לשאול מה נשמע. הוא היה
תשוש, עייף, מסטול. הדירה היתה מטונפת. אחרי שאמא שלו מתה
מסרטן, כבר לא היה מי שינקה אותה. היה לו מזל שסבתא היתה מביאה
לו אוכל, כי אחרת הוא היה גווע מרעב כבר מזמן.
הוא כבר לא היה כל כך שמן, כי הוא אכל הרבה פחות. למען האמת,
הוא היה ממש רזה. רזה כזה, שראו לו את כל העצמות בולטות מהגוף.
סבתא תמיד אמרה לו שזה מהסמים, ושהוא צריך להיגמל, אבל חיים לא
היה מקשיב.
רק כשהוא דיבר עם ליאת, והיא סיפרה לו שהיא עובדת בחברת היי-טק
והכל, הוא הבין כמה נוראיים הם הסמים. הוא דיבר איתה, ואמר לה
שהוא באמת מצטער על מה שהוא עשה לה ביא'. ליאת אמרה שהיא מזמן
שכחה מזה, ושהיא סולחת. חיים חייך לעצמו. הם קבעו שהם יפגשו
לארוחת ערב, בבית קפה.
חיים החליט שרק לכבוד הפגישה הזאת הוא ישתדל להתנקות קצת,
להסתדר. הוא הלך להתקלח, הוריד את כל הסירחון של הדירה ממנו.
הוא לקח מהארון בגדים לא מקומטים. הוא הסתרק. הוא התגלח,
והשאיר רק שפם צרפתי קטן ואופנתי. כשהוא הסתכל במראה, הוא חשב
לעצמו שלולא העיניים האדומות, והתת-משקל, הוא היה יכול להיראות
ממש טוב.
בפעם הראשונה מזה שנים, חיים חשב על מה שהיה לו בזמן שהיה נער,
והתגעגע.

14.5 - 21.6







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
העיסוק
בפסיכולוגיה היא
הסטייה הנוראה
מכולן.


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/10/00 12:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ארז רונן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה