13.9.04
לפעמים אני בוכה, ככה בשקט... לעצמי,
שאף אחד חס וחלילה לא ישמע.
זה חזק ממני, אינני יכולה,
אינני יכולה לסבול את הגעגוע הזה יותר.
אז אני בוכה,
אבל הבכי לא עוזר,
הגעגוע מיום ליום רק הולך וגובר
ואני נשארת חסרת אונים מול המצב.
כי אינני יכולה להתגבר
ואינני יכולה להפסיק להתגעגע,
כי אתה שם... רחוק,
ואני רוצה שתהיה כאן, הכי קרוב שאפשר
שתגיע ונגיד לך כמה היית חסר.
אני רוצה להתעורר, להתעורר מהסיוט הזה
כי אני כל כך... כל כך מתגעגעת
ועיניי מוצפות בדמעות בכל פעם שאני נזכרת בך.
עברה חצי שנה, חצי שנה...
הכל נראה לי כאילו היה לפני שבוע,
אני זוכרת את עיניך, את פניך... את קולך,
זוכרת הכל,
ומפחדת שאי פעם אשכח.
אני תקועה בזמן, כלום לא עובר,
הכאב נשאר בדיוק כמו ביום שנהרגת.
הוא לא מתפוגג.. הוא לא נחלש
הוא רק מתגבר עם הזמן.
הגעגוע הזה שיש לי בלב רק מעצים אותו עוד... ועוד...
כי כל יום אני מתגעגעת יותר.
זה משהו שלא נקלט
אני מבינה שאתה אינך, משלימה עם מותך
אך במובן כלשהו זה אינו נתפס
איך בנאדם כך יכול להעלם?!
אי אפשר להמשיך, פשוט אי אפשר
משהו נלקח, משהו חסר
ויהיה חסר לעולם.

האם אי פעם אפסיק להתגעגע?


{משהו שנכתב ברגע של התפוצצות רגשות שיצאו על הכתב ואפילו
תיקונים וקריאה חוזרת לא היה לי כח לעשות, מהלב אל הדף}