הסתיו קרב ובא.
אני שומע את פעמי צעדיו מהדהדים במסדרון.
הנה הוא מאווש לפני הדלת. מרשרש. פונה כה וכה.
אני ממתין. אני יודע. עוד מעט קט אשמע נקישה.

אתמול ראיתי רמזים לבואו. חצב ביקע את הסלעים.
הפריד בין חלקות של יוגבים. שימושי כל כך.
עדיף מכל גדר הפרדה.
והתזמון שלו... בדיוק לקראת החריש.

לחצר ביתי, מנתר בקלילות על הדשא, הגיע אורח. קבוע.
אני מכיר אותו, בכל עונה. זנב ארוך, מרצד מעלה מטה.
הנחליאלי בא. בוחן את המקום. משתאה לשינויים.
מניע בראשו אלי. לחתול הדרוך. לפרפרים המרפרפים.

הסתיו קרב ובא. מוקיריו משייטים בשטח. מכינים את בואו.
רוח מרעננת מנשבת בבוקר. מגרשת את אדי החום.
את מועקת הלחות. עננים נגרשים בשמיים. מתמרנים.
מכינים את בתי הקיבול שלהם.

אני נרמז. יודע שצריך לפתוח מגרות. להוציא עטיפות שנחתמו
באביב האחרון. לרענן. לאוורר. שרוול ארוך מחליף שרוול קצר.
לעדכן את הגינה בצמחי סתיו. להוציא פקעות וזרעים שנגנזו.
לתחח. לדשן. להכין שעורי בית. שנת הלימודים קרבה.

אני נושם עמוקות. יודע שחלפה שנה.
הגיע זמן לחשבון נפש. לבחון מה רציתי. מה עשיתי.
לדאוב על מה שהלך ללא שוב. לתהות על מה שטרם הגיע.
לשקוע בזיכרונות נעימים. מתוקים. אישיים. ולרצות עוד.

הסתיו מרשרש. מחוץ לדלתי. מפשפש בחור המנעול.
טרם החליט על העיתוי. אולי יכנס היום. אולי מחר.
בפנים אני מתכונן. מסדר דברים אחרונים. נדרך
לקראת האמירה של הסתיו: ראה, אני פה!




ספטמבר 2003