למען האמת בסופו של דבר זה בדרך כלל הבשר שעושה לי לכתוב שירים
הגעגוע
לסירים הכבדים שמתוכם פיטמת אותי בתבשילים חמים כתומים ואדומים
מדיפים ריחות מסוכנים של דבש וקינמון ויין ואני ינקתי דווקא
זה הגעגוע בלשון בשפתיים בקצות האצבעות בירכיים
דווקא הוא ולא אחר יותר
מהרוחות או השמים או  
יותר מעמודי העשן הלבנים המופיעים במדבר חלומותיי דווקא
הם המביאים את גרגירי החול אל תוך עיניי דווקא
הם כאלה: באים והולכים באים והולכים אבל
הגעגוע
בלשון בשפתיים בפנים הירכיים הוא
מאוד עקבי
מתחת לעור בעומק בעומק באודם במצולות הגוף
שם שם הם טמונים
כולם כולם טמונים שם ואני תמיד מלקקת
אני תמיד משתוקקת
אני
תמיד
רעבה