ועכשיו
במין עייפות של הסתכלות לאחור
אני יכולה לומר שאני
מוכנה לטבוע בשגרה.
אולי ארוץ ברחובות העיר
וכשלא תישאר בי נשימה
אודה בשקט
שלא מצאתי שלווה
ואצעק
שאני לא מוכנה
לכתוב אותו עוד. שאני
לא מוכנה להודות
שאני רוצה
שימשוך מתוכי את הכל
לומר
שמלאה בדם ומים וחמצן
ורגשות מיותרים
ושישתה אותי
יקרא אותי
יחבק
ויילך שוב. זה בסדר,
אני כבר רגילה לפרידות
נשיקות אחרונות מילים די יפות
ורחובות מטפטפים זכרונות.
אבל אולי הגיע הזמן
לתת ליומיום לשטוף את הדמעות.