על הארנק שלו כתוב
Is this a dream?
ואת שואלת למה.
הוא מסביר, בפעם האלף לפחות,
שהוא מנסה לקחת חלק פעיל
בחלומות שלו, והשיטה היא
לשאול את עצמך במהלך היום
האם אתה חולם.
נזכרת
איך היית לומדת צרפתית
מכתיבת מילים על
קופסאות הסיגריות שלך וחייכת
על כך שאתם חולקים
הרגלים כאלו, קטנים.
כשחיכית לו בפלאס סאן מישל
(ישובה על המעקה בצד. מעשנת סיגריה.
מנסה לעצור את כל הפרפרים האלו
מלברוח מבטנך בהשתוללותם) חשבת
שהרגע הזה של הציפייה
מכיל בתוכו את כל הדקות שבעולם.
אז אולי בלילה הבא במיטה
תנשקי את עורפו ותלחשי בעדינות
"האם זה חלום?"
וגם אם הוא בערנותו, בהגיון שלו, יענה
"לא"
את תדעי את האמת.
ואז הוא היה שם.
הוא תמיד היה שם,
הנוכחות שלו שטפה את העיר
גם אם רק בזכרונות
והמראה שלו בוקע מתחנת המטרו
טבעי, אפילו כשהברכיים רועדות.
האמת היא
שזהו אחד הרגעים הנדירים האלו
שבהם חלומות מתנגשים במציאות
במהירות אלפי קמ"ש.
(ורק היום אמרת לו
שקסמים קורים רק בפאריז) |