ביומו של ולנטינוס הקדוש הייתי לבד.
ליל אמש היה קצר וטרוף. נאבקתי בבדידותי וניסיתי לזמן את
מלפומנה או פוליהימניה בלי הצלחה רבה. הייתי מוכן להסתפק בכל
אחת מאחיותיהן, אבל גם זה לא ממש עבד.
הבוקר הלכתי לחנות התכשיטים לתקן את שעון היד שלי. התאריך נתקע
אתמול על המספר 13. עצרתי מול חלון ראוה עמוס להחליא בדובונים
חובקי לבבות, קופסאות שוקולד וכרטיסי ברכה ורודים דביקים שלא
היה לי למי לקנות.
לאחר שהפקרתי את שעוני בידיו המפוקפקות של התכשיטן "תחזור ביום
שלישי", יצאתי לרחוב ואחרי הליכה קצרה עצרתי ליד נגן רחוב עצוב
שהתקשה להחליט אם הוא מעדיף לפרוט על הגיטרה, לנשוף במפוחית או
לאמץ לשווא את קולו הצרוד.
"I'm not the one you want babe, I'm not the one you need" .
אילו מת, היה רוברט צימרמן מתהפך בקברו למשמע השחיטה שביצע
הקצב המוזיקלי בשירו. בעודי מתרחק, מתקשה להחליט מה דוחה אותי
יותר, הדיסוננס הקקופוני של הקצב או להגיע לדירה הקרה והקודרת
שבאירוניה דקה או ברגעים של שיכרות קשה קראתי לה בית, הרמתי
מבט אל העולם וים סוף של הרחוב הסואן נחצה לפני.
בחרבה, בינות לאנשים שמילאו את המדרכה, ראיתיה, במרחק ששיאן
עולם בריצה למרחקים קצרים גומע בפחות מעשר שניות, אישה קטנה
ויפה חבושת כובע מתכופפת בהילוך איטי אל זר כלניות צבעוניות
שמונח בדלי כחול בפתח חנות הפרחים.
בשביל שתהיה שלי, ידעתי, אני מוכן לשיר לקרברוס ובקושי רב לא
להביט לאחור. הרחוב הסואן נאלם בהתחשבות, ובמקום רעשיו
וצפצופיו התנגנה בראשי האריה במיתר סול.
ניגשתי אליה ובהיסוס הצגתי את עצמי. היא חייכה, מבינה את
מבוכתי. תוך דקות התהלכנו, זו, אוחזת זר כלניות שהתעקשתי לשלם
עבורו, בצד זה. חודשים ספורים אחר כך עמדתי לצידה כשהיא לובשת
שמלה לבנה שלא מתאמצת להסתיר את עיבורה וענדתי על אצבעה טבעת
זהב. פיציקאטו שמיימי. את הלידה עברנו בכאב, מעולם לא קיללו
אותי כל כך, ואני הייתי המאושר באדם לראות בזרועותיה את
התינוקת שתיקרא בשם מלאכי. משיכות קשת, ארוכות והרמוניות.
הזדקנו יחד, ידענו כאב ואושר.
הנה אני מתקרב, מנסח בראשי "לא הייתה עוד בת יפהפייה כמו זו
שתהיה לנו". כל כלי המיתר לצדי.
גבר גבוה בלבוש ממותג ניגש ומלטף את שערה מאחור. היא מסתובבת,
מחייכת אליו ומחבקת. צפצוף מכונית מפסיק את הסוויטה מספר 3
ומבשר לי שכמעט נדרסתי בחציית הכביש.
המולת הרחוב פולשת באכזריות לתוך אוזניי.
הוא משלם על הכלניות, והם ניגשים חבוקים למכונית ומתרחקים,
משאירים מאחוריהם סרחון של צינור פליטה. אני חולף לאיטי על פני
חנות הפרחים בדרכי אל המקרר שאני קורא לו בית.
"Well it ain't me babe, no no no, It ain't me babe, it ain't
me you're looking for, babe"
נראה מה יקרה בט"ו באב.