הרוח כותשת
ואני - על המדוכה יושב.
פניי אליה, כמו הייתי שבשבת סרבנית
והשלג (מצליף נערם סביב)
אינו מלבין
פניי ברבים.
רוחות, רוחות, מארבע רוחות
מתבוננים כולם,
מצפים למשהו שיקרה.
רוחות - אין בכוחן
להזיז צל ממקומו.
עיניי כבר מוכנות,
צבען כצבע האוקינוס במשולש ברמודה:
כולם נטרפים שם
גם מטוסים ואניות.
שבת-
אני מעלה את ירושלים על ראש שמחתי,
מוצאיה:
היא מתעקשת לרדת.
עיר קשה,
עד שבת הבאה.
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.