New Stage - Go To Main Page


יום ראשון. חוזר לבסיס.
אני כבר לא זוכר איך זה קרה, אבל נוצר לי רווח של שעה בזמנים.
הבנתי שאם אני לא עוצר בתל אביב, אני מוצא את עצמי באשקלון
מחכה הרבה מאוד זמן לאוטובוס שיוביל אותי לגן עדן. סליחה,
לבסיס שלי ברצועת עזה. יסלחו לי האשקלונים, אבל אין מה לעשות
בעיר הזאת. לא כשאתה חייל עם נשק ושעה חופשית ולא ביום ראשון.
כל זה הוביל אותי למסקנה הפשוטה, שנרד בעזריאלי כבר ונחפש דרך
להעביר את הזמן.
כמעט חצי שעה העברתי בחנות הדיסקים. מאז ומעולם חנויות דיסקים
עשו לי טוב. איכשהו המוסיקה השקטה שברקע, עשרות הקופסאות
החדשות מסודרות במדפים והמכילות יותר עולמות מוסיקליים מכפי
שאי פעם אספיק או אוכל לשמוע- תמיד עשו לי טוב.
ואז הרגשתי רעב.

סטטיסטיקה והסתברות, שאלה שאפשר לשאול, אבל לא תופיע בבגרות
שלכם: מה הסיכוי שתמצאו פלאפל בקניון עזריאלי, שיהיה גם סביר
בטעם וגם הגיוני במחיר? אני כחיפאי, שכל טיול בקניון הגדול מדי
הזה עושה לו פחד גבהים, חשבתי שלא גבוה. לא שהתקמצנתי על המחיר
או שהרצון לפלאפל כל כך בער בעצמותיי, אבל כיש לך 15 ש"ח בארנק
אתה ריאלי. ובכל זאת מצאתי.
המוכר השמן, שעד לאותו הרגע כנראה הייתי הלקוח הראשון שלו
לאותו הבוקר, נראה מאוד לא נלהב מההזמנה שלי. חשבתי שזה מרגיז
קצת מבחינתי, אני הרי חייל שמוכן לקנות בדוכן המפוקפק שלו,
אפילו שכל השאר לא, וחשבתי שזה יקנה לי נקודות זכות כלשהן, או
לפחות שהוא יטריח את עצמו לתת לי את מה שביקשתי, אחרי שלקח את
מעותיי האחרונות וקבר אותן בקופה שלו, עליה השעין בטן
כרסתנית.
"אז מה קורה עם המנה שלי?" שאלתי אחרי 5 דקות בהן סקרתי במבטי
אותו ואת העובד שלו, בעוד מבטו תר אחרי זבוב נעלם שהתעופף, ככל
הנראה, בין השולחנות שליד הדוכן. "הוא ייתן לך תכף. פשוט עדיין
לא הגיע הפלאפל. אל תדאג, מותק, הוא ייתן לך תכף". דווקא
דאגתי, כי זה מה שאתה עושה כשאתה רעב ומספרים לך שהאוכל אפילו
לא בסביבה.

זה לקח עוד עשר דקות, אבל בסוף התיישבתי ליד אחד השולחנות,
מציץ בשעון לראות כמה זמן נשאר עד שהרכבת שלי תגיע.
בדיוק הגיעה למקום קבוצה של אמריקאים, שנראו ממוצעים לגמרי,
ביחס לאמריקאים אחרים כמובן, והללו החלו להתלהב למראה הכתובית
שמעל הדוכן "Ohh falafel falafel!" (חשבתי שאם תקראו את זה
באנגלית, באמת תיישמו את עניין המבטא). לא התעניינתי בהם
במיוחד, עד שאחד מהם התיישב בשולחן שלידי ושאל, באנגלית כמובן,
איך הטעם של הקציצות החומות האלה שבפיתה שלי. עניתי לו
ש"Not bad, pretty good", אבל אז כבר נשנקתי קלות, אז אני לא
בטוח כמה הוא שמע.
בכל אופן, התחלנו לשוחח בינינו והאמריקאי נתגלה כבחור בשם דויד
ויותר חשוב מזה - כאדם טוב ונחמד.

"עליתי לארץ לפני חודש," סיפר לי דויד, "אני ממשפחה יהודית וכך
גם אשתי וילדיי. אני אדם בן 45, עוסק בנדל"ן. כל חיי התגוררתי
באטלנטה עד ליום אחד שבו אחותי הגיעה לארוחה משפחתית בבית
הוריי. גם אני הייתי שם וכך שמעתי אותה אומרת להם, שהיא מאמינה
שישו הוא אחרון הנביאים והיא החלה להתעניין בנצרות. אחותי!
יהודייה... ומאז אותו הרגע התחלתי לשאול את עצמי מה בעצם
המשמעות לחיי. תמיד עשיתי את הדברים כפי שכתוב בחוק הבלתי כתוב
של החברה, תמיד הלכתי במסלול שהותווה לי. למדתי בקולג', אח"כ
באוניברסיטה, עשיתי תואר, מצאתי עבודה, חסכתי כסף, פגשתי את
אשתי, התחתנו, יש לי 10 ילדים נפלאים, יש לי בית באטלנטה.
אינני מצטער על כלום ואני שמח על כל מה שהשגתי באמת ובתמים,
אבל אחרי 45 שנה כאן ואחרי מה שאחותי אמרה- התחלתי לשאול את
עצמי שאלות. אני לא אדם דתי, אבל האם אלוהים קיים? ואם לא, אז
איך אנחנו כן. אבל אם כן, אז איך ואיפה הוא עושה דברים פה? מה
אני רוצה מעצמי, מה עליי לעשות עם חיי? כל הדברים האלה כבר
פחות ברורים לי מאשר פעם והבנתי שעליי למצוא את התשובות עבורם
מחדש, או בעצם, למצוא אותן באמת.
אז החלטתי לדבר עם אשתי על כל העניין הזה ואח"כ גם עם הילדים.
בסופו של דבר החלטנו לעלות לארץ. מעולם לא הייתי בירושלים,
היית מאמין? (תתפלא, אבל כן. רק שלא אמרתי כלום...) זה אמנם
היה קשה לילדים, אחרי הכל הם נאלצו להתנתק מבית ספרם, מהחברים
ומהשכונה שגדלו בה. זה לא היה קל, אבל כולם רצו לעלות. וכך קרה
שלפני חודש בערך עליתי עם משפחתי, 12 נפש בסך הכל, לישראל.
אנחנו גרים בחיפה."

"בחיפה?!" כמעט נשנקתי שוב, "אני מחיפה!". "באמת?! זה נפלא".
"איזה צירוף מקרים!".
כמובן שהשאלה הבאה הייתה איפה כל אחד מאיתנו גר ומפה לשם גם
הבנו מה שמפריד בין שני הבתים הוא חמש דקות נסיעה. לא הרבה
במונחים של עיר.
שנינו היינו סבורים שצירוף המקרים של זה יקרה לנו כך שכל
הפגישה הזאת בכלל תתרחש הוא גדול מדי, סטטיסטיקה והסתברות כבר
אמרתי?
דויד ציין שזה נפלא לפגוש אדם כל כך טוב כמוני וסיפר לי על בתו
בת ה-18, שעומדת להתגייס בזמן הקרוב לצבא. "היא מאוד נחמדה,
אני חושב שזה יהיה נפלא אם תכירו". מה?! מאיפה זה בא? חשבתי
לעצמי.
חשבתי איך בנימוס אני מתחמק מההצעה הכמעט ישירה הזאת. אחרי הכל
אב שמנסה לשדך לי את בתו, ככה סתם אחרי שיחה של חצי שעה, הוא
אדם שצריך לקחת בערבון מוגבל.
אז הצעתי לעולה החדש לעשות לו ולמשפחה סיור בעיר לחיפאי
המתחיל, כמובן בסוף השבוע הקרוב שאחזור בו הביתה. דויד שמח
מאוד והזדרז לשלוף פנקס בו רשם את מספר הטלפון שלי ונתן לי את
פתק קטן עם המספר שלו.

השעה החלה להיות דוחקת ונאלצתי להיפרד.
דויד הצטרף לשולחן של משפחתו, ואני נחפזתי לתחנת הרכבת.
סטטיסטיקה והסתברות.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/10/04 17:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עדו שבתאי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה