את קמה בבוקר, רעננה ונמרצת לקראת היום החדש. האחד בספטמבר
תמיד היה יום נעים בשבילך. אתמול, כמו כל פעם בלילה שלפני, לא
נרדמת עד השעות הקטנות של הלילה.
אבל משום מה זה לא ניכר על פנייך - הן סמוקות ועליזות, מחייכות
כאילו ישנת עשר שעות ללא הפרעה. את מצחצחת שיניים, מסתרקת.
מתלבשת. מביטה בעצמך במראה.
"המממ... לא רע", את מעירה לעצמך. "השיער נראה נהדר, החצאית
מחמיאה. חבל רק שהחולצה רחבה מדי." כולך קורנת, מאושרת. בעוד
שעה תחבקי שוב את כל חברייך שראית או שלא ראית בחודשיים
האחרונים. תפגשי מחנכת חדשה, תקבלי מערכת שעות, תקטרי או תשמחי
עם כל החברים על המורים שקיבלת, תאכלי את הכריכים והפירות.
קשה אולי להאמין, אבל את אוהבת את בית הספר. הוא בשבילך כמו
בית שני. גם לימודית וגם חברתית - טוב לך שם. השגרה היומית
עושה לך טוב, את יותר בריאה כשאת מתרוצצת בין הבניינים במשך כל
הבוקר והצהריים.
את תלמידה די טובה, טובה מאוד אפילו - ממוצע קרוב לתשעים. בשתי
הבגרויות שהיו לך בקיץ קיבלת ציונים נאים.
יש לך הרבה חברים, או, כך לפחות זה נראה - חובקת ונושקת היום,
בוודאי, על ידי יותר מארבעים ילדים. הם אוהבים אותך, מעריכים
אותך. חושבים שאת מותק של ילדה.
את יפה - שיער מקסים, עיניים גדולות, חיוך מתוק וטוב לב, די
רזה.
אבל משהו מעיב על הכל. משהו חסר.

את יודעת מה חסר. תמיד היית שקרנית גרועה לאחרים, וכל כך את
מיטיבה לשקר לעצמך. חברותייך וחברייך הקרובים מזהים מייד מועקה
כשהיא עולה על פנייך, ואילו את מסרבת להכיר בה לפעמים.
יתכן שאת עושה זאת כי את יודעת שעדיף להמשיך. עדיף להדחיק.
אם תדחפי את העצב פנימה, ותמשיכי לשיר, ללמוד, לחייך, להתרוצץ
- אולי המחסור הזה יראה לך פחות משמעותי. את רוצה כל כך להאמין
בזה, נכון?

תמיד תרגישי בינונית. את מוקפת מצטיינים מכל עברייך -
בלימודים, בחברה, בהתנדבות, במראה, בספורט, במוזיקה - כולם
סביבך מצטיינים במשהו - ומה את? את באמצע. טובה בהכל, אבל לא
מצויינת בשום דבר.
נפלאה בשביל חברייך, אבל האחרים תמיד יאחזו בחולשותייך כדי
לקטרג ולהשפיל. ככה הם. זה טבעי. את לא יכולה לצפות שכולם
יאהבו אותך.
ובכל זאת - את כמהה לבלתי אפשרי. כמהה לשלמות הזו, של מישהי
שאהובה על כולם. מישהי שהיא גם תלמידה מעולה, גם יפהפיה, גם
בולטת ופעילה חברתית, גם מצטיינת באיזשהוא תחביב. את רוצה
להיות סופר-וומן.

למה? למה לא מספיק לך להיות מי שאת? תביני, את בסדר גמור, את
לא מושלמת, את כמו שנועדת להיות, וזה נורמלי ונכון! אף אחד לא
נועד להיות מושלם. למה את כל כך דקדקנית לגבי מגרעותייך שלך,
אם את יודעת שאפשר להתעלם ממגרעות כשאוהבים מישהו? את הרי
מתעלמת ממגרעות כשצריך.

את מפחדת שלא יאהבו אותך אם לא תהיי מושלמת. כל לכלוך קטן על
עצמך הוא בעינייך כתם מכוער כל כך שאי אפשר להתעלם ממנו.
אבל את יודעת שזה לא נכון. את יודעת, עמוק בפנים, שאוהבים
אותך, שאת יקרה לאנשים, שאת חסרה להם.

בבקשה, קבלי את עצמך כמו שאת. ככה מכירים אותך. ככה רוצים
שתהיי. ככה אוהבים אותך, רגשנית מדי, חסרת טאקט, נטולת עכבות
והרבה פעמים- מתוקה עד בחילה. לא מושלמת, אבל מקסימה, ברע
ובטוב.
חסר רק דבר אחד- שככה גם את תאהבי את עצמך.