הייתי בת שש בערך, כן אני ממש זוכרת, רחוצה ומסורקת לבושה
בשמלת השבת של חנה'לה, מתחת לסוכת הענבים. ערב שבת, אחר צהריים
קייצי, הייתי אוחזת בשתי ידי את הכסא ההפוך, מנגנת באקורדיון
הדמיוני, שיותר מאוחר הפך לאקורדיון אדום מבהיק ואמיתי.
אך אז באותו יום שישי, כמו כמעט בכל ימי שישי, הייתי מגייסת
את ילדי השכונה, שהכירו היטב את הכיף של לשבת סובלניים כשלצידם
עץ המישמש הגדול שזרועותיו ניפרשו על גג ביתי. מעל ראשיהם ענבי
מוסקט בשלים ושאר עצי הפרי שמפירותיהם נטף תמיד מיץ כזה עסיסי.
אמי זכרונה לברכה הכינה תמיד מבעוד מועד ריבת פירות ביתית
מהולה במים בקנקן פלסטיק גדול, שהיה מתוק וזול, וכמובן עוגת
סולת נהדרת בטעם של סיר פלא,  וכשסיימתי להלאות אותם בשירים
וסיפורים אבי זכרונו לברכה היה מטפס על הסולם ומטלטל את ענפי
העצים ומיד כולם היו רצים ופורצים בצווחות של שמחה ואוספים,
אוספים בתוך הכיסים, אוספים מתחת לבגדים, אוכלים ואוספים, זאת
היתה דרכו לשחד את הילדים למעני, וכך השאיר חותמו למשך שנים,
גם כאשר הפכו אבות לבנים וסבתות לנכדים, ואני במבט לאחור, כן,
כנראה הייתי אז בגן העדן האמיתי.
כל כך רציתי להיות אקורדיוניסטית אמיתית בתזמורת או לפחות
המנגנת, או הגננת, כך חשבתי, זה יהיה יעודי.
לא משנה שגדלתי וחלומותי הפכו לאבק דרכים, וכשבגרתי מעט התחלתי
לכתוב והמון, בעיקר לעצמי, וחשבתי, אני בודאי אהיה סופרת
מפורסמת, משוררת, או לפחות עיתונאית מדופלמת, וכמובן שחלומות
אלה התפוגגו להם והפכו לא מציאותיים. אבל מה שנשאר מזה, מה
שבטוח קרה שילדים היו היעוד שלי. לא גננת לא המנגנת ,רק אמא
משועבדת.
להיות אם זה להיות סובלנית וקשובה ומלאת הבנה וחוכמה, ועם כל
האהבה, לפעמים להגיד סליחה שהבאתי ילדים, סליחה שהייתי אנוכית,
סליחה על שאני בכלל חיה.
אז לפעמים, לפעמים, בא לי לעוף על כנפי נשרים, מעל ארצות
וימים, מעל נהרות ואגמים, מעל לעננים, שם להיות רק עם עצמי,
ואם זה בלתי אפשרי אז אולי, אולי להיות סופרת או משוררת, גננת
בטוח כבר לא, אז לפחות עיתונאית מעצבנת משהו, משהו גם אחר
להיות.
אז אחרי שבוע ארוך, מתיש ותובעני, בא לו אחר צהרים של יום שישי
ואני לבדי, ואין סוכת ענבי מוסקט מעל ראשי, ולא מונחת ארוחת
גורמה ויין כלבבי, ואני לא אוחזת כיסא הפוך בשתי ידי אלא את
ראשי, וחושבת:
מה בסך הכל ביקשתי שזה בלתי אפשרי?
ושוקעת לדקות אחדות שוב בחלומי, רק רוצה לעוף קצת על כנפי
נשרים, מעל ארצות וימים, מעל נהרות ואגמים, מעל העננים, לקחת
פסק זמן לעצמי.
אבל המציאות שוב טופחת על השכם......
יותר מאוחר, כשאשב  מול לוח הדרושים שבמסך המחשב ואחפש, מה
כבר אוכל לבקש? מה כבר אני יכולה להגיד שאני?
פעם, כשהייתי בת שש בערך, אני בטוחה שהייתי בגן העדן האמיתי.