"איזה כיף שיש המון חברים
המון חברים בכל מיני צבעים
גדולים קטנים שחורים ולבנים
איזה כיף שיש כאלה חברים"
מה? באמת?
אז למה אני רואה את העיניים היפות האלה המביטות בהערצה לעבר
החצר ומייחלות שהשער יפתח? לך ספר להם שאני מזמן כבר לא מביטה
בהערצה שכזאת. לא לעבר החצר, לא לראשי ערים, לא לממשלה, לא
לשרה המדוברת במדינה ובעצם כבר לא לאף אחד. אבל הם, הם היו
מוכנים לקלף את עורם ובלבד שיזכו לשבת זקופי קומה ולהתהלך
כאילו והיו טווסים בגאווה בחצר הקלוקלת הזאת, נו טוב, הם רק
נישקו את האדמה, אדמת הקודש, ייקח להם זמן מה להתעשת ולהבין,
שאדמה זולה אולי יש אבל קודש? חול נורמלי אין, אז קודש? לסבא
שלי לקח הרבה מאוד זמן להבין כמעט עד שמת, ולראות איך גופות
גופות שרועות על החוף בקיץ חם ולוהט, קרם שיזוף ספריי שיזוף
שמן שיזוף ובמכונים מיטות שיזוף אפילו, ומה לא עשינו בכדי
להתהדר בשחום השחום הזה? במידה הנכונה כמובן,קצת יותר מדי זה
קצת יותר מדי בשבילנו, ולהם מן הסתם הצבע בא מיום היוולדם ואין
להם צורך לשכב בטן גב. יש להם את זה בלי להתאמץ בכלל ובלי
להניד עפעף, אז מה כל כך קשה לנו לקבל את המובן מאליו?
גיזענות?
איפה? מתי?
איזה כיף שיש המון חברים
המון חברים בכל מיני צבעים
לא בחצר שלי  רק בחצר של השכנים
איזה כיף שיש כאלה חברים.