משהו חסר.
אני לא יודעת מה, אבל דברים הם כבר לא מה שהיו פעם.
העיניים שלי כבר לא בורקות מאושר בכל פעם שאני מזכירה את שמו.
אני כבר לא יושבת דוממת, ומחכה לשמוע את רשרוש המפתחות בדלת,
ולראות אותו נכנס הביתה, ולאהוב אותו כאילו חזר ממלחמה ארוכת
שנים.
חשבתי שזה לא יקרה אף פעם.
שבכל פעם שאזכר בו, גם כשאהיה זקנה ומקומטת, אדמיין את פניו,
תו-תו, ולא אשכח כלום.
אפילו נשבעתי לעצמי לזכור אותו, ולא להניח להילה לא ברורה
ומעורפלת לעטוף את דמותו.
אני לא יודעת מה קרה.
אבל יום אחד ניסיתי להיזכר איך הוא נראה, ולא הצלחתי. הייתה לי
תמונה בראש, אבל ידעתי שזה לא הוא באמת. אולי ככה הוא נראה
בעיניהם של מי שראו אותו פעם, או ראו אולי את אחת מהתכניות
הנוראיות האלו בטלויזיה וזכרו דווקא אותו מבין כולם, אבל לא
ככה אני ראיתי אותו. לא פעם.
ואז, התחלתי לבכות. כי החיים הרגו אותו פעם אחת, ואני הורגת
אותו שוב. בכיתי ימים. הייתי מפסיקה מדי פעם, ואז נזכרת, ואז
בוכה שוב.
ואז הפסקתי לבכות. גם זה קרה פתאום, כאילו סתם, כאילו מישהו
סגר את הברז לדמעות שלי.
שנאתי את עצמי כל כך. שנאתי את עצמי על הכל. שאני לא מסוגלת
להיות יותר הילדה הזאת, שיושבת ומחכה לו ימים ולילות, וכותבת
לו מכתבים ושירים, ומכינה לו ברכות בכל יום הולדת. שהחיים שלי
ממשיכים. אולי לא כמו שרציתי, אולי לא כמו שמישהו היה רוצה,
אבל ממשיכים.
והשנאה הזאת אף פעם לא תעבור לי.
אני מקווה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.