הלכתי.
אמרתי נצא לסיבוב, לקחתי אחת או שתיים והלכתי רחוק.
עבר השכן השמן עם הכלב וההוא שלמדתי איתו בתיכון, חצי חיוך
הספיק, לא צריך לעצור. נהג המונית ששבוע ביקש שנצא אז עצרתי,
חייכתי, דיברתי, נו... מה אני אעשה?
לא חשבתי שיציע לי טרמפ אז נסעתי איתו, הוא שאל "לאן?" המקום
הראשון שעלה לי בראש זה הגן ליד התיכון. הוא עצר וחייך וברך
לשלום ואני התיישבתי בדיוק ממול לחלון, פתאום זיכרונות ונזכרת
המון כשישבנו וניסנו לגלגל איזה ג'וינט.
פתאום הדמעה, יו גם הוא בא, "ערן זה אתה?"
"אז זכרת?"
"האמת שאני פה במקרה ואתה?"
הוא חייך. הוא ידע שאין במקרה או בלי כוונה, יש תת מודע, וגם
אם חשבתי שאני לא רוצה איכשהו הגעתי, אז אולי זה גורל ואולי
סתם פחדתי, לא לדעת מה אני מפסידה או אם הוא זכר ובא...
דיברנו הרבה, כבר לא הסתכלתי בשעון, היה לנו להשלים המווון, כל
החומר מהתיכון ועד היום. מה בכלל חשבתי שהוא יישאר לבד? פנוי?
בשבילי?
היה ברור לי שהוא יתקדם בלעדי ואני אשאר רווקה, אין אף אחד
בחיי...
די לרחם על עצמך, אל תהיי טיפשה, מאיפה לך? אולי היא סתם
אישה... ערן תמיד אמר שאת מיוחדת ורק לו את עוזרת, שיש לך דרך
מוזרה, רק שלך, מאהבה.
אחרי כמה זמן שהשלמנו הרבה, מספיק, הייתה שתיקה מעיקה והוא אמר
שמחכה לו החברה ונשארתי בדיוק כמו לפני חמש עשרה שנה, הפעם זו
הייתה רק סיגריה וערן היה סתם קופסא...