אם רק היית נותן לי לקטוף את הנורית ההיא הכל היה נראה אחרת לא
הייתי פה עכשיו, לא היינו רחוקים, לא היית הולך ממני, אבל אתה
חייב לצאת צדיק אה?! לא יכולת לוותר לי אפילו לא פעם אחת. אבל
מי משלם על זה עכשיו? בטח לא אתה. תמיד אתה רץ לך לא אכפת לך
מאחרים, מה היה קורה אם הייתי קוטפת אותה? בעצם מה לא היה
קורה, אוף איתך.
לך, לך נוח שם ואני זאת שסובלת, אני נשארת פה ומקללת את היום
הזה, אתה בטח צוחק את החיוך שלך, החיוך המתוק שלך ואתה חושב
שאני אתגבר. תמיד חשבת. הפעם אני לא אתגבר הפעם זה לתמיד,
באמת! מכאן אין דרך חזרה והכל בגללך, כן אני יודעת שתמיד
האשמתי אותך, היית אשם! טוב נו כי זה היה כל כך קל להאשים
אותך, אף פעם לא הגבת, נתת לי לומר מה שאי רוצה לפעמים חשבתי
שלא אכפת לך אבל הבנתי שאתה פשוט יודע להקשיב, כן היית
"מקשיבן" טוב, הכל הוצאתי עלייך לא חסכתי ממך אפילו קצת ואתה
ספגת בשקט עם הפרצוף של "בסדר בסדר".
פעם כשרק נכנסת לי לחיים היית קטן ותמים, יכולתי לחבק אותך
ימים שלמים מבלי שתתחמק ממני ואז לאט לאט הלכת והתרחקת לא
שנהיית קר, תמיד הייתה בך חמימות אבל פתאום הרגשתי שאתה לא
צריך אותי יותר שניצלת וזרקת אותי מהר עכשיו אני יודעת שלא
התכוונת, עכשיו מה זה עוזר? אתה שם עם החברים שלך בטח, תמיד
שנאתי שהסתובבת איתם וביקשתי ממך להתרחק מכאלה, כל היום
מסתובבים ברחובות עם הפרצוף של תנו לי כל מה שיש לכם אם לא אני
אקח לבד.
היה שלב שכבר התחלתי לפחד ממך אבל אז התקרבת ועשית לי נעים
ואהבתי את זה אז נשארתי, אולי אני נשארתי אבל אתה הלכת ממני
והכל בגלל שרצת לך ולא נתת לי לקטוף אותה, את הנורית ואני
טיפשה שכמוני נגררתי אחריך להספיק הכל בשבילך ואז השתחררת לי
מבין הידיים ורצת לך והרכבת ובווווווום ונשארתי לבד בלעדייך.
כלב.