"אני לא זונה", אמרתי בעודי פותחת את חולצתו. הוא הנהן בראשו
והצמיד אותי אליו.
"אני רק רוצה לשחק היום", לחשתי כילדה ביישנית. הוא חייך ואמר:
"רק נשחק...".
הוא התמתח לאט. ולא הזיז את מבטו מעיניי. העיניים הכחולות
החודרות הללו. התחושה המיוחדת והמוזרה הזאת שהוא מעביר בי
במושב האחורי. רק הוא מסוגל לעשות לי כאלה דברים.
הוא נשק לי בעדינות. נשיקה ארוכה ארוכה שהפכה למלחמה אגרסיבית.
הוא החזיק את ידיי רחוק מגופי.
"עכשיו את רק שלי", הוא אמר וחייך את החיוך הכל כך יפה שלו.
ידעתי שאני רק שלו ושהוא לא רק שלי. מדי פעם הפלאפון שלו צלצל
והוא כמובן החליט לא לענות. למה לדבר בטלפון עם מישהי רחוקה
כשיש לו בחורה צעירה שיושבת עליו?
היא לא יודעת מה הוא עושה איתי. או שכן.
כשזה נגמר, הוא הסיע אותי עד פתח הבית.
"כפתרי את שאר הכפתורים בחולצה שלך, שאמא שלך לא תגלה".
בעודי מכפתרת הוא מסתכל עלי ובוחן כל מילימטר בגוף שלי. אני
אוהבת כשהוא עושה את זה. אני מרגישה שהוא היחידי שמסוגל לשלוט
בי. הוא היחידי שנותן לי הרגשה של מופקרות ותמימות ביחד.
"פעם הבאה יהיה יותר טוב", הבטחתי לו. הוא שתק ורק חייך.
הנחתי את ידי על הידית. העפתי אליו מבט אחרון. הוא נשק לי
בשפתיים יבשות ואמר: "אני בטוח".
הקרירות שלו תמיד חיממה אותי.
חייכתי אליו ויצאתי החוצה. ניגבתי את שפתיי, שאמא לא תגלה.
והוא נסע בחזרה לחברה שלו.