בזמן האחרון נמאסו עלי כל האנשים האלה שחושבים בשבילי. כולם
חושבים שהם יודעים מה הכי טוב בשבילי. אני אולי לא יודעת מה
הכי טוב בשבילי, אבל אני מנסה מה שאני יודעת שלא יזיק יותר מדי
ואני מנסה ללמוד מהטעויות שלי, אבל הם לא מוכנים לתת לי לטעות
בעצמי. הוא למשל נותן לי עצות כל הזמן. אני אוהבת אותו הכי
בעולם, אבל אני לא אוהבת כשהוא אומר לי איך לחיות. בכל פעם
שהוא מתחיל אני מנסה להסביר את עצמי, אבל הוא תפוס בדעה שלו עד
כדי כך שהוא לא מקשיב לסיבות שלי להתנהג ולנהוג איך שאני נהגתי
לעשות עד עכשיו, וזה לא ישתנה כל כך מהר בעיקר כשהוא עוד לא
מכיר את כל הצדדים שלי. אף אחד לא מכיר את כל הצדדים שלי,
אפילו לא אני.
היא רגילה להגיד לי מה לעשות משנולדתי, והקשבתי לה רוב הזמן.
באמת שהקשבתי, אבל היא לא מוכנה לתת לי להשתחרר קצת, לעשות
טעויות. אז נכון שאני צעירה ולא מנוסה בכלום ואוהבת שמפנקים
אותי, אבל אני גם צריכה שהיא תתן לי לנסות לטעות ולהמשיך הלאה.
גם אם יש דברים שעלולים לכאוב, עדיין יש את הדברים שיכולים
לעשות לי טוב ולהוביל אותי יותר גבוה ורחוק מבחינה נפשית,
פיזית, רוחנית ומכל בחינה טובה אחרת.
הם ניסו לשנות אותי ולהשתיק אותי. פעם אהבתי אותם, אבל ברגע
שהם ניסו לשנות אותי- זה היה מוגזם, כי אני מי שאני: לא קטנה
ולא גדולה, לא חכמה ולא טיפשה, אבל גם אני דורשת את הזכות
לעשות טעויות ולהמשיך לחיות.