כבר כמה זמן שלא ראיתי אותו, את האיש הזה. הייתה תקופה ארוכה
שהוא היה נכנס למסעדה, מתיישב באחד מהשולחנות שבחוץ שמשקיפים
על חוף הים ומזמין פחות או יותר את אותו הדבר. הוא תמיד היה
מזמין סוג כלשהו של פסטה - זה בעצם היה הדבר היחיד שלא היה
קבוע, כל פעם פסטה אחרת, לגיוון. הוא לא היה צריך תפריט בשביל
לדעת להגיד לי איזה פסטה הוא רוצה. לשתות הוא היה מזמין סודה
וכוס של יין אדום. יום אחד כשהוא לא ביקש יין שאלתי אותו "מה
עם היין?" והוא ענה לי שהוא עובד אז הוא לא יכול לשתות עכשיו
והוא גם שאל אותי בחזרה איך אני זוכרת, אבל אני זוכרת רק בגלל
שהוא הלקוח האהוב עלי או יותר נכון היה הלקוח האהוב עלי.
הסיבה שהוא היה הלקוח האהוב עלי היא שהוא תמיד היה מחייך בכל
פעם שהסתכלתי עליו, הוא חייך מה שגרם לילדה חייכנית שכמוני
להמשיך לחייך חיוך עוד יותר גדול.
שאר העובדים כבר ידעו שאני אוהבת למלצר את השולחן בו הוא
התיישב, הם קצת צחקו עליו כי הוא תמיד היה יושב לבד אבל אני
ידעתי שאין סיבה לצחוק על בן אדם כמוהו, אם כבר הוא יכול לצחוק
עליהם הרי אין יותר טוב מחיוך בריא והוא יודע את זה אך הם לא.
ועכשיו, אני כבר לא ראיתי אותו הרבה זמן, כנראה חזר לארץ ממנה
הוא בא, באמת לא יצא לי לשאול אותו מאיפה הוא. ועכשיו כל פעם
שאני חושבת עליו אני מדמיינת לעצמי אותו במקומות מדהימים מחייך
את החיוך שלו וזה מעלה לי חיוך גדול  מאוד על הפנים.